טרכטנברג, קדמי וחייק לבלנדר

א. אלה הם ימי הביניים. נדמה שלא עוברת יממה מבלי שעוד ועדה מפרסמת את מסקנות הביניים שלה. כל-כך הרבה ועדות, כל-כך הרבה מסקנות ביניים. הוועדה לבחינת שוק המזון ומוצרי הצריכה, הידועה בכינויה ועדת קדמי; הוועדה לשינוי כלכלי-חברתי, או בשם החיבה שלה צוות מנואל; וכמובן הוועדה להגברת התחרותיות במשק, או בשם החיבה שלה, ועדת הריכוזיות - כולן פרסמו את מסקנות הביניים שלהן. והשמחה בארץ הייתה רבה. שנאמר, אין כמו ועדות עם שמות חיבה, ומסקנות ביניים הכי טוב.

הגדילה לעשות הוועדה להגברת התחרותיות במשק, או בשם החיבה שלה, ועדת הריכוזיות, שפרסמה את מסקנות הביניים שלה השבוע.

צפיתי בשידור הישיר. ניתן היה להתרשם עמוקות מרמת הפומפוזיות. לפי הפתוס, אלה לא היו מסקנות ביניים כלל ועיקר - מדובר היה לכל הפחות במעמד הר סיני. הם קרנו שם כמשה עם לוחות הברית. אם ככה מציגים מסקנות ביניים, אני כבר לא יכול לחכות להצגת המסקנות הסופיות. בטח יהיה משהו ברמת טקס פתיחת האולימפיאדה בבייג'ין.

מאז פרסום מסקנות הביניים של הוועדה לבחינת המדיניות הפיסקלית בנושא משאבי נפט וגז בישראל, או בשם החיבה שלה, ועדת ששינסקי, לא היו לנו כאלה חגיגות ביניים.

ואגב, מישהו זוכר את הפסטיבל הגדול שנערך עם פרסום המסקנות הסופיות של ועדת ששינסקי? ככה בדיוק חשבתי. שנאמר, מי שחוגג חזק מדי בראש חוצות את מסקנות הביניים, שלא יתפלא שלא מזמינים אותו לחדרי-החדרים לחגוג את המסקנות הסופיות.

ב. איך נסביר את גודל השעה, את היקף הנפיחות? אני יכול לספק שני הסברים. האחד: אחרי חשיפת מסקנות הביניים של הוועדה לשינוי כלכלי-חברתי, או בשם החיבה שלה צוות מנואל, שהתקבלה, איך לומר, בקרירות מה, שלא לומר בעוינות; ואחרי מסקנות הביניים של הוועדה לבחינת שוק המזון ומוצרי הצריכה, או בשם החיבה שלה ועדת קדמי, שהתקבלו, איך לומר, בהתעלמות מה (אפילו שדווקא הלכו שם די רחוק), החליטו בוועדת הריכוזיות שבמקום להציג בפני האנשים את מסקנות הביניים ולתת להם לגבש דעה בעצמם, יהיה הרבה הרבה יותר פשוט לקבץ את ראש הממשלה, את שר האוצר ואת נגיד בנק ישראל בחדר אחד, ולהגיד לאנשים מה לחשוב. להאכיל אותם בכפית וזהו. זה ההסבר הפשוט. אחר-כך כבר יהיה הרבה יותר קל להשכיח ולמסמס.

אבל ההסבר האמיתי הוא כזה: לפי אופן פרסום מסקנות הביניים של 3 הוועדות, אפשר לרקוח נוסחה פשוטה: ככל שהוועדה נוגעת יותר לעשירים ופחות לנו, האזרחים - כך נשמע עליה יותר.

סדר היום הישן הפטרוני, המנותק והמתנשא, ממשיך לחגוג. פישר, נתניהו ושטייניץ התאמצו כל-כך להרגיע את העשירים בהצגת מסקנות הביניים של הוועדה, שזה היה מעבר למעורר רחמים. זה היה מצחיק. אף אחד מהם לא טרח להתייצב בכזה עוז ובכזו נוכחות מרשימה מאחורי דוח הביניים של ועדת קדמי, שטען כי רשתות השיווק מגלגלות על הצרכן עלויות של 225 מיליון שקל.

כנ"ל לגבי מסקנות הביניים של טרכטנברג. הפרופסור הנכבד צריך היה להצטלם לווידיאו ביתי עלוב למראה שהועלה ליוטיוב, ובו ביקש, כמעט התחנן, שלא ישפטו, שיחכו. גם הוא מתחיל להבין את תפקידו בכוח. צוות פלסתר. הוועדה להסחת הדעת.

אלה היו דברים הנוגעים לכל אחד מאיתנו. בשביל זה יצאו מאות אלפים מאיתנו להפגין ומיליונים הביעו תמיכה מרחוק. מובן, אם כן, שאף אחד מהטריאומווירט של הכלכלה הישראלית לא טרח להביע בהם עניין.

אלה אותם האנשים שכמעט שלא טרחו להגיב כש-450 אלף אזרחים יצאו לרחוב, אבל כשעל השולחן מונחת האפשרות - הו, כולי רועד רק מלחשוב על זה - שדנקנר ימכור את כור, בינו ימכור את פז ותשובה ימכור את הפניקס, אז הם מתייצבים ככלבלבים במסיבות העיתונאים.

כולם, כמובן, מדברים גבוהה-גבוהה על הצרכן ועל טובתו, אבל לא פחות מכך על טובתם של "ידידי הכלכלה הישראלית", כמו שהגדיר אותם ראש הממשלה; האנשים שפישר ייחל שימשיכו להיות עשירים; האנשים ששטייניץ אמר עליהם במפורש: "היזמים ואנשי העסקים הם המרוויחים הגדולים".

אתם ואני - אנחנו לא הידידים של הכלכלה הישראלית. אתם ואני - פישר לא מייחל בשבילנו לכלום. אתם ואני - אנחנו לא המרוויחים הגדולים באמת.

ג. אני לא אומר שאין דברים יפים במסקנות הביניים של ועדת הריכוזיות. להפך. כמה מהדברים האמורים שם היו בגדר מדע בדיוני עד לפני חודשים מספר. דברים שאף אחד לא הודה בקיומם.

כנ"ל, אגב, בנוגע למסקנות הביניים של כל הוועדות שהוזכרו - לכולן אני רוחש רק כבוד ויקר. כולן, במידה משתנה של הצלחה אבל עם מגמה ברורה יותר ויותר, הבינו מה הבעיה ומה צריך לעשות.

הן אמנם באות מהצד של השוק, המשק והתחרות ופחות מהצד של האזרח, החוסך והצרכן - אבל גם הן עצמן, לא לשכוח, מורכבות מאזרחים, מחוסכים ומצרכנים. בכולן אתה מרגיש את הביעבוע, ולפעמים גם את הכעס, הנובעים מהבנת עוצמתו של המנגנון.

הקריאה במסקנות האלה אינה קריאת כיף לפני השינה. מדובר במסמכים די מרתיחים בסך-הכול. קח את כל מסקנות הביניים האלה, שים בבלנדר - וקיבלת את הכלכלה הישראלית: גן עדן נושא רווחים למעטים, שדה קרב חסר סיכוי לרבים.

התחרות הקדושה של נתניהו מתגלה (שוב, בפעם האלף) כפי שהיא באמת: תחרות בין הגדולים מי ידפוק יותר את הקטנים. מה לא עשו ועושים לנו? את העלויות מגלגלים עלינו, את ההפסדים מקזזים מאיתנו, הכסף שלנו הפקר, לרשותם - ברצותם ממנפים, ברצותם מחלקים דיבידנד, משלמים פחות מסים, מחלקים תמלוגים במשורה. הם חוגגים, אנחנו נשחקים: זהו סיפורה של הצמיחה.

האוטופיה העתידנית הבוקעת מחלק ממסקנות הביניים רק מצליחה להאיר באור מריר ועכור יותר את המציאות של העבר ושל ההווה. זה הדבר שצריך לזכור. התנהגותם המופקרת של שלל ה"שחקנים" במסגרת ה"תחרות" עדיין מעוררת זעם וקבס. הם לא עשו שום דבר פלילי, אומר פישר, זה אולי נכון, אבל הפלילי אינו חזות הכול. בחזיתות החברתית, הציבורית והמוסרית הם נכשלו כישלון חרוץ; כולם - הטייקונים, המוסדיים, הממשלה.

זה הדבר החשוב. זה הדבר שאסור לשכוח. כשאנחנו מביטים קדימה, אל חיים כלכליים בריאים יותר, אינשאללה, אסור לנו לשכוח את העבר הקרוב.

ומובן שאסור לשכוח את השיעור העיקרי - מי ששומר עלינו בסופו של דבר אלה אנחנו, ורק אנחנו. אילו לא היינו מתקוממים בחודשים האחרונים בשלל החזיתות, כל הוועדות האלה לא היו קמות לעולם.

אף אחת מהוועדות האלה לא קמו כי נתניהו "זיהה את הבעיה" כמו שהוא אוהב לומר. לא. הן קמו כי אנחנו זיהינו את הבעיה. הן קמו כי אנחנו קמנו. חובתנו היא להמשיך ולעמוד על המשמר. לא לתת לזמזום הנעים של מסקנות הביניים להרדים אותנו שוב.

ד. בכל מקרה, אני אומר שאולי כדאי לחכות את הזמן שצריך לחכות, לעבור את כל השימועים, הדיונים, הוועדות, הספינים, הלחצים, הקמפיינים, החקיקות ושלל הקונצים שמכינים לנו, ולראות מה קורה לפני שמצטרפים לחגיגה של נתניהו ולסדר העולמי החדש. מסקנות ועדה, כל ועדה, ובטח מסקנות ביניים, אינן חרוטות על אבן צור. אם כבר, הן כתובות על הקרח. חובתנו היא וגו'.

בינו, תשובה, דנקנר וחבריהם, ידידי הכלכלה הישראלית, אינם ידועים כאנשים שיוותרו ללא קרב. ראינו את זה כבר בוועדות קודמות. לעולם, ילדים, לעולם אל תזלזלו ביכולת המסמוס. כעת הם נותנים לפוליטיקאים לכלות את מלאי המילים הגדולות ואת ההצהרות החגיגיות, כעת הם נותנים לכל האנשים מהוועדות להרגיש נורא טוב עם עצמם, אבל מאחורי הקלעים הם מכינים את תגובתם. והיא הולכת לכאוב.

אז צריך לתת לאבק לשקוע, וצריך לאסוף את הכוחות לעוד מערכה. תיכף יישמע הצלצול ונזנק שוב לזירה. בסיבוב הראשון הראינו להם מה זה. בסיבוב השני, עם כל הוועדות האלה, קצת נחלשנו. אבל אנחנו לא הולכים לשומקום. הימים ההם, שבהם הרדימו אותנו עם ועדות, חלפו לבלי שוב.

 דרור פויר

הרהור

שימו את מסקנות הביניים בבלנדר - וקיבלתם את הכלכלה הישראלית: גן עדן נושא רווחים למעטים, שדה קרב חסר סיכוי לרבים.