טור דה זורנזון: 110,243 איש, ואני

טור דה זורנזון: ככה זה יעבוד

אנחנו חוששים אמנם שעדיין לא מדובר בשיא עולם, אבל בכל זאת, הפוטנציאל של מישהו שמחליט לעשות את טיול-אחרי-צבא שלו בגיל מאוחר יחסית בקפיצות מאצטדיון לאצטדיון, בין מסלול מרוצי מכוניות בקנטאקי לתחרות גולף על אי נידח בג'ורג'יה - נראה לנו משהו ששווה לעקוב אחריו. אנחנו נדאג ללוות את אבי זורנזון שבוע אחרי שבוע כאן ב"גלובספורט", כדי לבדוק אם הוא עומד במילה שלו: 17 אירועי ספורט שונים (לפחות) ב-75 ימים

---

‏‎לוקח לי קצת זמן להחליט לאן אני רוצה לנסוע עכשיו, ב-09:10 ביום שבת ב-‏Days Inn‏ באן ארבור, מישיגן, וזה לא לגמרי באשמתי: אתמול בערב הברמנית השחורדינית בבר האירי ‏‏Blue Leprechaun‏ שסמוך לאחת הכניסות לקמפוס הבלתי נגמר של אוניברסיטת מישיגן, בפירוש אמרה שהמסיבה לפני המשחק נגד איסטרן מישיגן מתחילה כאן, בסנטרל קמפוס, והיא סיימה ללמוד כאן רק לפני כמה חודשים ונשמעת כמו סמכות יותר מרצינית בנושא; מצד שני, לפני רגע שישה בחורים ביקשו מהפקיד קבלה במוטל להזמין להם מונית דווקא למסלול הגולף של אוניברסיטת מישיגן כי "שם הטיילגייטינג קורה", הם מסבירים לי.

טיילגייטינג (מהמילה ‏Tailgate‏ שמשמעותה דלת אחורית נפתחת במכונית) זה הפועל שהאמריקנים משתמשים בו כדי לתאר את המסיבות הענקיות לפני משחקי פוטבול, מכללות ומקצועני, שמתקיימות תמיד מסביב לאצטדיון ותמיד כוללות שתייה מאסיבית של בירה וכמויות לא רציונליות של אוכל על הגריל. להרבה אנשים במסיבות האלה אין כרטיס למשחק שאותו, לפחות לכאורה, הם באו לחגוג ולא נראה שזה מאוד מפריע להם: הם מסתפקים בטיילגייטינג ורק כשאני מגיע למסלול הגולף היפהפה שנמתח מדרום לאצטדיון הפוטבול, ב-09:27, אני מתחיל לקבל מושג על התופעה התרבותית שג'ו קאן, שף מניו אורלינס שהיה בדרכים 12 שנה בין מסיבת טיילגייט אחת לשנייה, מכנה "הקהילה האמריקנית החדשה".

הקהילה האמריקנית החדשה פרושה כאן בטורים של מכוניות, רובן המכריע 4‏X‏4, כל החרטומים באותו כיוון, בירכתיים אוהלים ושולחנות וכיסאות מתקפלים, לפעמים גנרטור קטן, פה ושם מסך פלזמה שמחובר לצלחת לוויין ומקרין איזשהו משחק פוטבול, ותמיד גריל פעיל שעליו מטגנים נקניקיות/המבורגרים/בייקון/ביצים/מיני תבשילים ריחניים. בין הטורים ילדים ומבוגרים משחקים קורנהול (‏‏‏Cornhole‏ - משחק שבו זורקים שקית מלאה בתירס או שעועית לעבר חור בקצה פלטפורמה מעץ) או זורקים זה לזה כדורי פוטבול או סתם יושבים ובולסים ושותים (המבוגרים) בירות מכל הסוגים ובכל הגדלים והמיכלים הקיימים. סטודנטים כמעט ואין באזור; רק משפחות, חלקן ממש שבטים, וקבוצות חברים שהגיעו לאן ארבור מכל מקום ביבשת האדירה (ב-‏‎ Blue Leprechaun‎היו אנשים מאלבמה, טקסס, קליפורניה) בגלל דבר אחד: נאמנות דתית לאוניברסיטת מישיגן.

פרק 1 בטור של זורנזון
פרק 2

‏***

אוניברסיטת מישיגן נולדה ב-1817 בדטרויט ובשנת 1837, השנה שבה מישיגן נהייתה מדינה, עברה לאן ארבור. מאז אוניברסיטת מישיגן היא לא כל כך המוסד הדומיננטי באן ארבור, עיר של 114 אלף איש, אלא יותר מערכת העצבים שלה. חוץ מ-58 אלף סטודנטים שמסתובבים בין 571 מבנים ומתקנים בכל העיר ומזינים את הכלכלה המקומית, כאוניברסיטה ציבורית שמתמקדת במחקר (מוציאה יותר מ-1.15 מיליארד דולר בשנה על מחקר) מישיגן מעסיקה 30 אלף איש מאן ארבור - 40% מהם עובדים במערכת הבריאות של האוניברסיטה שנחשבת אחת הטובות בארה"ב (לא שזה הישג מאוד מרשים) וכוללת שלושה בתי חולים, 40 מרכזי בריאות ו-120 קליניקות. לפני שנה המגזין "פורבס" בחר באן ארבור כעיר הקולג' הכי טובה בארה"ב בשקלול כל הפרמטרים (שכר לעומת יוקר מחייה, מערכת חינוך, שיעור הפשע), המגזין ‏Parenting‏ דירג את אן ארבור רביעית ברשימת הערים הכי טובות למשפחות, ובסקרים אחרים היא התגלתה כאחת הערים הירוקות בארה"ב.

חוץ מהמודעות הגבוהה לאיכות הסביבה, אן ארבור היא לגמרי עיר כחולה-צהובה: צבעי האוניברסיטה ששולטים בקמפוסים וברחובות שעוטפים אותם בעיקר בזכות הנכס הכי חשוב (כלכלית ותרבותית) של המוסד - קבוצת הפוטבול. קבוצת הפוטבול המפורסמת של מישיגן, 11 פעמים אלופת המכללות ו-42 פעמים אלופת ה"ביג 10" (המחוז הוותיק ביותר בדרג הראשון של ספורט מכללות), היא הסיבה היחידה שאדידס משלמת 60 מיליון דולר (בחוזה לשמונה שנים) בשביל הזכות להלביש בכחול-צהוב את כל קבוצות הספורט של האוניברסיטה וכרגע, ב-11:30, חצי שעה לפני תחילת המשחק, ממש קשה לאתר חולצות בצבעים אחרים מסביב למישיגן סטדיום - האצטדיון הכי גדול בארה"ב (הקיבולת הרשמית היא 109,901 אלף אבל בשיא נכנסים קצת יותר מ-114 אלף) שמכונה ‏‏‏The Big House‏.

‏***

הבית הגדול מרגיש - טניה שיושבת מימיני ביציע 21 שורה 29 בדופן הדרום-מערבי של האצטדיון (משהו כמו 25 מטר בקו אווירי מקו ה-15 יארד הדרומי) מסכימה איתי - פחות גדול מהמוניטין שלו. טניה ובעלה ג'ף, בתחילת שנות ה-30 שלהם, הגיעו למשחק מטולידו, אוהיו, מרחק שעה נסיעה. הם לא למדו במישיגן אבל אוהדים את הוולברינס (‏Wolverine‏ - גרגרן) כי דוד של ג'ף היה הקוורטרבק של הקבוצה בשנות ה-50 והיה אול אמריקן (כמו נבחרת העונה של המכללות) ואפילו הופיע על השער של "ספורטס אילוסטרייטד". זה המשחק הראשון שטניה וג'ף רואים במישיגן סטדיום אבל כשהתזמורת (מרצ'ינג בנד) של מישיגן עולה למגרש, ב-11:50, ומתחילה לנגן את ‏The Victors‏, שיר הקרב של האוניברסיטה, הם מתרוממים בתיאום מושלם עם 110 אלף איש (110,243 ליתר דיוק; זה המשחק ה-223 ברציפות שיותר ממאה אלף איש ממלאים את האצטדיון) ושרים את המילים ומניפים, כמו כולם, יד ימין ואגרוף קפוץ כל פעם שהמילה ‏‏‏Hail!‎‏ (הריעו) נשמעת - והיא נשמעת שש פעמים בפזמון.

הסצנה הזאת חוזרת על עצמה אינספור פעמים בזמן המשחק (שנהיה משעמם מהר מאוד: מישיגן מנצחת בקלות 3-31 ואפילו לא משחקת טוב) ולמרות האיכויות הממכרות של השיר אני מתחיל להרגיש לא נוח בתוך הקונפורמיזם של ההמון, הרגשה שמתחזקת מרגע לרגע בסוף השבוע שלי באן ארבור. משהו בשילוב בין פוטבול, משחק שבלתי אפשרי להכחיש את המאפיינים הפאשיסטיים שלו (אלימות, הדגשת העליונות של הקולקטיב על פני האינדיבידואל, המטרה שהיא לכבוש שטח של היריב), לבין הנאמנות האבסולוטית ל-‏‏Alma mater‏ ("אם מזינה" בלטינית; באמריקה ובבריטניה נהוג לכנות כך את האוניברסיטה שבה למדת) שמושתלת בתודעה של הסטודנטים באמצעות הנוכחות התמידית של בוגרי האוניברסיטה בקמפוסים ואירועים גרוטסקיים כמו מסיבות טיילגייט - משהו בשילוב הזה, לפחות בשבילי, סותר את המטרה האמיתית של חינוך שהיא, כתב הסופר הגאון דייויד פוסטר וואלאס במסה "אלו הם מים" שהוא נשא כנאום ב-2005 בטקס סיום בקניון קולג' היוקרתי, "ללמוד איך לקנות מידה מסוימת של שליטה באיך ובמה אתם חושבים.

זה אומר להיות מודעים וערניים מספיק בשביל לבחור למה לשים לב ובשביל לבחור איך לבנות משמעות מתוך חוויה". גם אם 110 אלף איש בכחול-צהוב מקשים עלייך לעשות בדיוק את זה.