ההסתדרות בישלה, ההסתדרות תתקן

באופן אירוני, חברת כוח האדם הראשונה שקמה במשק הייתה בבעלות ההסתדרות. קראו לה "מנכור" על שם כור ההסתדרותית. השנה הייתה 1978 ועליית מפלס המים בבריכות האידוי של מפעלי ים המלח חייבה הקמה של פרויקטים לסכירת המים ולהזרמתם. בוועד העובדים לא התלהבו מהרעיון לנייד עובדים לפרויקטים הללו, ודרשו שקבלן חיצוני יבצע את העבודה.

מנכור הפכה עם השנים ל-ORS הפרטית ותופעת עובדי הקבלן פרחה במפעלים השונים. עובדי החברה נכנסו בשער אחד ואכלו בחדר האוכל המהוגן, ואילו עובדי הקבלן נכנסו משער צדדי ואכלו סנדוויצ'ים בצד המדרכה. אז עוד לא קראו לזה "מיקור חוץ", אותה מילה מכובסת שעופר עיני מתעב היום,ו בצדק, 33 שנים אחרי.

באופן אירוני, רק לפני יומיים בלבד, ממש בשעה שבה עיני מתכנן את המהלך הגדול שלו למען עובדי הקבלן, התייצבה באת כוחה של ההסתדרות, עו"ד אלין זילברשטיין, בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. היא התייצבה שם, הלכה למעשה, לצדו של קבלן ניקיון, אשר עומד בפני תובענה ייצוגית שהגישה אחת העובדות שלו. "בית הדין הנכבד מתבקש לדחות את הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית", כותבת זילברשטיין בשורה התחתונה. בין ההסברים: "ההסתדרות פעלה ופועלת לאכיפת הוראות הסכמים קיבוציים בדרכים שונות, וצמצומן לבחינה האם ננקט הליך משפטי קיבוצי הינו מוטעה, ומתעלם מהתמונה בכללותה".

עמותה - מילה מכובסת לחברת כ"א

בתרגום לעברית: ההסתדרות חתומה על הסכם קיבוצי בענף הניקיון מול חברות הניקיון. היא אף גובה מהעובדים 0.85% משכרם בגין "דמי טיפול ארגוני". ואם העובדת לא פנתה להסתדרות, איך תדע ההסתדרות שיש בעיה? כך זה עבד, בעצם, לכל אורך הדרך. ההסתדרות חתמה על הסכמים בענפי הניקיון והשמירה, שלא מבטיחים הרבה מעל למינימום הקבוע בחוק, וגם כשהבטיחו יותר - ממילא איש לא קיים אותם. וזאת לא היסטוריה רחוקה, זה מקרה מלפני יומיים.

באופן אירוני, דווקא ההסתדרות שתרמה ליצירת השכבה של עובדי הקבלן, היא זאת שצריכה לנהל את המאבק הזה. אין זה מעשה של צביעות, כפי שינסו לייחס לה בימים הקרובים, אלא מעשה של תיקון היסטורי. זה יהיה תפקידה, זה יהיה מבחנו של עיני.

יו"ר ההסתדרות מרבה לדבר על כך שפיו ולבו שווים, והנה הגיעה השעה לבחון זאת: האם מדובר בתרגיל ליצירת כותרות חיוביות מבית מדרשם של יועצי תדמית, כפי שטוען כעת נשיא איגוד לשכות המסחר (ובעצמו בעלים של חברת כוח אדם), אוריאל לין; או שמא מדובר במהלך כן ואמיתי? האם עיני שוב "מחכה לטלפון" מנתניהו, כפי שעשה בתחילת המחאה החברתית עד שנעלם כלא היה; או שהפעם הוא אינו מחכה לאיש - הוא עובר למעשים?

תופעת עובדי הקבלן פרחה בעבר בעקבות הסכמי עבודה קשיחים, כאלה שלא אפשרו להזיז עובד מנקודה אחת לנקודה שנייה, שלא לדבר על פיטורים. הקביעות הייתה קביעות ברזל, "מסמר בלי ראש" בשפת העם. היום, לעומת זאת, התופעה הזאת רק הולכת ומחריפה, דווקא בזמן שהסכמי העבודה הפכו גמישים בהרבה. זה כבר לא עניין של קביעות, סתם חזירות.

בהסתדרות כבר מזמן לא חותמים על הסכמים קיבוציים, שבהם הוועד מנהל את מקום העבודה. ביטחון תעסוקתי סביר, זה המקסימום שהארגון דורש בהסכמים החדשים. רוצים לפטר? תיידעו את הוועד, תיוועצו איתו, אולי יש לו אלטרנטיבה. המילה האחרונה תישמר למעסיק. הוא בעל הבית. כך חתמה ההסתדרות רק לאחרונה על הסכמים קיבוציים במקומות עבודה שמעולם לא ידעו ועד עובדים מהו: סנפרוסט, טבעול, ישראכרט, תחנות הדלק של סונול, חברת הקייטרינג שפע ועוד.

את עובדי הקבלן מזהים בדרך כלל כמאבטחים או כעובדי ניקיון. בפועל, אין כמעט ענף במשק שאין בו עובדי קבלן. כיום אפשר למצוא מורים שהם עובדי קבלן, מרצים, תחקירנים בטלוויזיה, אפילו עובדים סוציאליים. במקרה של האחרונים אין קבלן, יש "עמותה" - עוד מילה מכובסת לחברת כוח אדם. המדינה מתהדרת בזה שמדובר בגוף ללא מטרות רווח, אבל ראשי העמותות מושכים משכורות גבוהות בזמן שעובדיהם משתכרים שכר מינימום.

במסגרת הלשון המכובסת, קבלני כוח האדם קוראים לעצמם היום "נותני שירותים". כבר אין עובד באמצע, אין לו פנים, רק שירות שגורם א' מספק לגורם ב'. וכך היום מספקים לנו שירותי רווחה, ומחר יספקו לנו שירותי ראיית חשבון או שירותי ביטוח. מי שחושב שזה לא יגיע אליו - עלול להתבדות.