עלייה לצורך עלייה

הרעות. חמישה אנחנו. הצעיר בן 47 והקשיש 63. כולנו רוכבי אופני כביש שעושים כ-150 ק"מ בשבוע, בעיקר בסופו, כמכסת מינימום שמשמרת את כושר הרכיבה. הרמה שלנו אינה אחידה גם בלי לקחת בחשבון את פערי הגיל. התנועה שלנו במרחבים מישוריים היא הרמונית, אבל בעליות נפתחים פערים. כשכל אחד מטפס בקצב שלו אנחנו עלולים להתפרס על פני 2-3 קילומטרים לכל שעת טיפוס. ובכל זאת חלקים מן הדרך אנחנו עושים יחד, בצירופים שונים, כי נחמד לחלוק מחשבות.

אנחנו חברי נפש שנהנים להיות ביחד מחוץ לאוכף. מרחב השיח שלנו חורג מגבולות הטקטוקס, אותן שיחות טכניות שרוכבי כל העולם נוהגים לנהל. באלפי הקילומטרים שאנחנו עושים בשנה, אנו מגלגלים גם כמה מיליוני מלים, שרק אנשים שנפגשים בשבת בשש בבוקר ונועדו לסבול ביחד 4 שעות מסוגלים להגות. וישנו השיח המתמשך אל הפסקות הקפה ושתיות הלילה. מזמן לא ברור מה המנה עיקרית ומה התוספת - הדוושנות או הרעות.

כוכב או קו. מעבר לרכיבה המשותפת בשבתות, אנחנו משתדלים לצאת מדי שנה לאזורים הרריים - ובראשם האלפים, הדולומיטים, הפירנאים. עד כה נהגנו להקים בסיס במקומות שמהם אפשר להגיח בכל יום למסלול אחר. היתרונות במסע שצורתו כוכב ברורים. יוצאים לעבודה אחרי ארוחת הבוקר המורחבת ובערב שבים הביתה. הסביבה מוכרת, ההתארגנות פשוטה ודי במלון אחד לכל התקופה. החסרונות: מעטים מסלולי הכוכבים שיש בהם יותר משלוש-ארבע קרניים המצדיקות את המאמץ. בשלב מסוים בית ההבראה הזה עלול לשעמם, מה גם שנמאס לבחור דג או בשר באותן מסעדות.

שיפוד. מזה זמן אנו מתכננים לשבור שגרה ולהתנסות במסע מנקודה לנקודה, ורק השנה התעשתנו והחלפנו את התיישבות הקבע בנדודים. מסע קווי מצריך תכנון פרטני שאינו טבעי לנו. זהו מסע תובעני שמחייב סדר יום נוקשה ומשמעת קבוצתית שטבעיים לנו עוד פחות. היתרון הוא שאנחנו בוחרים את המסלול ומעצבים אותו על פי מידתנו - מתכנני המסלול ושליטי הקצב.

אחרי התלבטות בין הפירנאים מים לים לבין חציית הרמה המרכזית בצרפת, החלטנו לחזור לאלפים המוכרים. אל מגרש המשחקים המשוכלל שקיים למסעות כאלה. תשתיות ושירותי אירוח, מרופדים גסטרונומית ואפופי מורשת. במסעותינו הקודמים כיסינו מרחבים ברדיוס 150 ק"מ מנקודת המוצא. הפעם הוחלט שנשחיל על שיפוד אחד את מבחר מעברי ההרים הקלאסיים במסלולי המרוצים שעל הציר שבין ז'נבה לניס. לחלקם חזרנו בשלישית ועם אחרים זכינו למפגש ראשוני, אם כי הם מוכרים לנו היטב מעלילות הגבורה של אחרים, בדרך המתישה לפסגתם ובמורדותיהם המבעיתים, כאילו עשינו אותם במו רגלינו.

ומכיוון שאיננו אנשי ברזל, בחרנו לפנק את עצמנו ולעשות את 631 הקילומטרים ב-6 וחצי ימים - גם אם בקצב אתגרי יותר ניתן לסיימם ב-5 בלבד - ובחוצפתנו הוספנו יום מנוחה באמצע. יתרה מזאת, תורנות הנהיגה מאפשרת התאוששות בכל חילוף חמישי בעוד הטרנזיט מתקדם ברצף. הרוטציה, כמתברר, פעלה היטב, כך שכל טיפוס אינסופי של 30 קילומטרים הפך 24, ופורק לשני חלקים שקל יותר להתמודד איתם.

 מסע האופניים של חנוך מרמרי / צלם: אבי קורן

הפיצוח. התכנון ארך 3 חודשים, בעיקר בגלל חוסר ניסיוננו. בכל מקרה להתחיל צריך מוקדם, בהזמנת טיסות ו-5 חדרי מלון ללילה אחד בעונת השיא (סיוט למלונאים), ב-8 מקומות שונים. מתברר שגם לחירות הבחירה צמודות משקלות כבדות. במשך שבועות התייגענו בשאלה איך להיפטר מ-5 תיבות האופניים הריקות שלא ניתן לדחוק לשום מכונית נוסעים. אחרי חיפושי שווא אחרי נגררת או מסחרית להעברת דירות שאפשר לשכור בהרים ולשחרר בים (אי אפשר!), הוחלט על פתרון יצירתי: להמיר את הנחיתה בז'נבה וההמראה מניס בנחיתה במילאנו וחזרה משם. להפקיד את התיבות בשדה ולצאת קלי משקל לז'נבה בטרנזיט (ניין-סיטר) שלדלתו האחורית הוצמד מנשא פלסטיק מתקפל שהבאנו עימנו מרחוב החשמונאים. למה מילאנו? כי היא בערך במחצית הדרך משני הכיוונים, כי זה טרמינל נוח כנעל בית וכי נוכל לחזור לשם מניס בפחות מ-4 שעות. פיתרון רב השראה, מסורבל במקצת, שפעל להפליא.

חמסין ושלג. הדבר שהיחיד שאי אפשר לתכנן הוא מזג האוויר. מתחילים מאריזת ביגוד תרמי למקרה של ימי גשם. אין דבר מדכדך ממפגש עם היפותרמיה אהובתנו, מגלישה במורד חלקלק בגשם טורדני וערפל בלתי חדיר, בווינד-צ'יל מרעיד איברים ובידיים שהתאבנו. הפעם זכינו בפיס. קיבלנו מאריאלה מכת קיץ ים-תיכוני, יו, אנחנו לא מאמינים! 40 מעלות למרגלות ההר וכעשר פחות על פסגתו. החום הוא חלום שהתגשם, אבל קללה כשלעצמה. פתאום כל פיסת צל הופכת משאת נפש. ככל שהדרמנו וההרים הקריחו, הלכנו ונשלקנו, בעוד בערוצי הנהרות הגועשים לעבר קו החוף הכו בנו משבים כבמנהרת-רוח בטכניון. הראות הטובה חשפה את הנוף במלוא חדותו והתהומות שמרופדות בדרך כלל בצמר גפן ערפילי, פערו את שיניהן לבלענו חיים.

המורשת. כולנו עוקבים אחרי המרוצים הגדולים ומכירים את תולדותיהם, לפעמים טוב יותר מהמקומיים. כמו לרבים מרוכבי כביש, יש לנו מערכת יחסים אינטימית עם המרוצים הגדולים (הטור דה פראנס, הג'ירו האיטלקי, הווואלטה הספרדי) ועם גיבוריהם. לכמה מאיתנו ישנה פינה חמה לצרפתיות הפופולארית שתרבות האופניים היא חלק ממנה. בצרפת נמסים מחסומי השפה ולרגעים כברת הארץ הזאת על הריה, צמחייתה, פלגיה והאספלט המטולא - כולה שלנו, המשך ישיר להרי ירושלים הצרובים. וכל מה שמפריד בינינו הוא רק טרמינל, טרנזיט, תיבת אופניים, ספוגי אריזה מוכתמים בגריז ואוגדני שירונים - מבראסנס דרך גיינסבורג, מג'ו דאסן ועד ארבר פגאני.

אוהד הכדורגל הנלהב ביותר לא יוכל לשחק בקמפ-נואו, אבל עלובי חיים שכמונו רוכבים בעקבות לוחמים על אותם כבישים שבהם מתקיימים המרוצים. טועמים וחווים על גופנו את הריגושים האדירים של עילית הספורט הזה. שערנו כבר סמר בכל עיקול דרך כאן, למראה הדרמות שהתרחשו בו. על האספלט שתחת רגלינו נעו גדולי הכוכבים בשיא תפארתם. אני טוחן את הכביש הצר, התלול, המרחף על פני תהום בדרך למעבר הקולומב*ייר, טיפוס שאינו נגמר ומתגלגל מאופק אל אופק אל אופק. אני מיטגן ב-38 מעלות, ובעודי מייחל למיתת חסד אני חי מחדש את הקטע ה-9 בטור 2010 שבו השתרך לאנס ארמסטרונג מאחורי אנדי שלק ואלברטו קונטאדור עד שנשמט, לא הרחק מהפסגה, איבד 3 דקות והחל לגלוש אל סוף הקריירה המסעירה בתולדות המרוצים. ובכל זאת נדרשת כאן קצת צניעות. אסור להשוות. המקצוענים עשו באותו יום ארבע פסגות ובהן המדלן, שמחכה לנו למחרת, אדישה ואכזרית. ארמסטרונג לא נטש וסיים את הטור האחרון כעבור 11 קטעים רצחניים, בשאנז אליזה, במקום ה-23 מהמכובד. של את נעלי הקארנק שלך, אני גוער בעצמי, ותפסיק לרטון.

 מז'נבה עד ניס

דו קיום. עכשיו, כשוועדות מטעם עצמן מתכנסות במרחב שבין הכנסת למשרד התחבורה בניסיון להמציא את הגלגל ולנסח הגדרות ליחסי רוכבי אופניים ומכוניות, כדאי לשגר על חשבוננו משלחת לימודים למחוזות סבואה-עילית, סבואה, איזר, אלפ דה פרובאנס ואלפ מריטים, כדי להתרשם ממערכות היחסים בין הדו לארבע הגלגליים בספארי הגדול של האלפים. ובכן, הנני לבשר כי הקוד האתי קיים זה 110 שנים וכי הוא פועל היטב בדרכי ההרים הגבוהים. ראשיתו בשלטי ענק, המוארים גם ביום: "מכוניות ואופניים חולקים את הדרך".

המשכו בתמרור המורה על שמירת מרחק של 1.5 מטרים בין ימין כלי הרכב העוקף לרוכב האופניים, ועיקרו בזכותו הטבעית, המלאה והמוחלטת של הרוכב לנוע בשולי הכביש - בין אם אלה מסומנים או בלתי מסומנים מחמת צרות הנתיב.

אחינו הנהג. אחד מרעיונות העוועים של הישראליות הרגולטורית - רכב מלווה - נדחה כאן בבוז ובכעס על ידי הנהגים המקומיים. הם מוקירים את הרוכבים ויגוננו עליהם באורך רוח, אך אם רכב מלווה נע מאחוריהם ב-15 קמ"ש וחוסם את הנתיב היחיד, יומטר עליו ועל הרוכבים שלפניו מטר גידופים מוצדק. ספגנו לא מעט מטחים לפני שהבנו כי על הטרנזיט לנוע בנפרד ולהמתין לנו בנקודת מפגש בלבד. ואם צלחנו, עיוורים כעטלפים, את אינספור המנהרות שחלקן חשוכות (גם הבהוב הנצנצים כמעט ולא נראה) לחלוטין - הרי זה בזכות דאגתם של הנהגים לחיינו. כל ועדה שתתכנס כאן תצטרך לפתוח בהגדרת הזכות לרוכב האופניים על הכביש - על כל כביש למעט אוטוסטרדות - ואז להגדיר את רצף השוליים, את תחזוקתם ולהתקין שילוט מגונן.

אפשר חשבון? אז מה היה לנו? 8 מלונות, טרנזיט אחד, שקיות כביסה מלוכלכת, עשרות ארוחות ובקבוקי יין, פנצ'ר קטן אחד ואפס תקלות. במבט לאחור הכול מיטשטש כנסיעה ברכבת פאריס-ניס ובכל זאת כל הרהור מעורר געגוע. מהו הריגוש העז ביותר במסע? רגע נעילת הדוושות ביציאה לדרך בבוקר הראשון, הצונן, כשההרים הגבוהים מתנשאים מעלינו והכול מצפה לבואנו? או רגע ניתוק הדוושה ברחבת המלון בתום היום האחרון, כשבבת אחת אין עוד יעדים להשיג. זהו, גמרנו, הנה הים. עכשיו נחגוג, אני אומר ומבין שנכנסנו לריק מדכדך. מעכשיו ניאחז רק בצילומי הסמרטפונים ובהדרגה נשתקם ונתחיל לחלום את המסע הבא, שכבר מצטייר בראש מתווה קלוש שלו, מתווה שילך ויתחדד.