לפעמים עולם המשפט לא רלוונטי

דמעות השמחה על חזרתו של שליט השכיחו, ובצדק, את עתירות המשפחות השכולות

התמונות של דמעות השמחה על חזרתו של החייל החטוף גלעד שליט לישראל השכיחו, ובצדק, את הדרמה של יום האתמול - מפגש הקצוות הבלתי אפשרי בבית המשפט העליון בין משפחת שליט לבין משפחות קורבנות הטרור, שהתנגדו לשחרור הטרוריסטים שרצחו את יקיריהן במסגרת העסקה.

מאורעות הבוקר (ג') הוכיחו גם עד כמה, למרות ניסיונותיו של עולם המשפט להיות מעורב, לעתים הוא פשוט אינו רלוונטי למהלכים מדיניים-ביטחוניים המתרחשים בשטח, ויש להם קיום משלהם.

"כאן לא כיכר העיר", קראה אתמול (ב') נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, לעבר קהל המשפחות השכולות שגדש את האולם, בניסיון לבלום את דרישתם לשאת דברים בבית המשפט.

אבל טיפולו של בג"ץ בעתירות שהוגשו לו, בדרישה למנוע את שחרור האסירים הפלסטינים, מוכיח בדיוק את ההיפך: להליך של בג"ץ לא הייתה שום חשיבות משפטית אמיתית. לשופטים הייתה פחות סבלנות לטיעונים המשפטיים של העותרים מאשר לטיעונים הרגשיים, המוסריים והמבצעיים שלהם.

אפשר למצוא סימנים לכך גם בפסק הדין שנתן בג"ץ אמש, שעות ספורות לאחר שהסתיים הדיון המתיש בעתירות. השופטים ידעו שהם נתונים בסדר זמנים קשיח, וכדי לחשק את עצמם עוד יותר הם ביקשו בסיום הדיון מנציגת הפרקליטות, עו"ד אסנת מנדל, להדגיש את ההיבט הקריטי של ביצוע העסקה בלא עיכובים, מחשש לשיבושה או לסיכולה.

חנינה סיטונית

בחלק המשפטי של הטיעונים ביקשו העותרים לנתב את השופטים לשאלות אחרות ולא לשאלת הסבירות. בנושאים מדיניים-ביטחוניים כמו זה - שבו מרחב שיקול-הדעת של הממשלה הוא כמעט בלתי מוגבל, ומרחב ההתערבות של בג"ץ אפסי - ברור שהשופטים לא יבטלו את שיקול-דעתה של הממשלה מפני שיקול-דעתם שלהם.

הטענות התמקדו, אפוא, במישור סמכותה של הממשלה לאשר חנינה קולקטיבית של אסירים, ובסמכותו של נשיא המדינה לחון עבריינים באופן סיטוני, וכל זאת מבלי שהמחוקק הסמיך אותם במפורש לכך.

הנימוק ש"הכמות עושה איכות", שלפיו חנינה סיטונית שונה מהותית מחנינה פרטנית, נלמד מפרשת הפטור משירות צבאי לתלמידי ישיבות, שבה קבע בג"ץ ב-1998 כי שר הביטחון רשאי להעניק פטור משירות באופן פרטני, לא באופן סיטוני.

"לא מצאנו יסוד לטענות הללו", קבעו השופטים. לדבריהם, לא ניתנה כאן חנינה כללית אלא שורה ארוכה של חנינות פרטניות, דבר הנתון בשיקול-דעתו של הנשיא. אשרי המאמין.

שתי שאלות חשובות נוספות עלו, ויהיה צורך להתייחס אליהן בכובד ראש בעתיד: האחת היא תחולתו של חוק זכויות נפגעי עבירה במצבי קיצון, כמו פיגועי טרור או שחרור סיטוני של מחבלים.

בית המשפט פטר את עצמו בקביעה שהמחוקק לא התכוון שייעשה שימוש בחוק במצבים כאלה; והשנייה היא ביזויה של המערכת המשפטית, שדנה, שפטה והרשיעה מאות עבריינים על-פי החוק הפלילי הישראלי, בין אם אזרחי או צבאי. אמנם מוסד החנינה קיים במסורת המשפטית הישראלית כמסלול עוקף הרשעה, אך שחרור המוני כמו בפרשה זו אכן שם את מוסדות המשפט ללעג ולקלס.

צעד טקטי

בימים האחרונים שלפני ביצוע עסקת שליט הגישו חלק ממשפחות הקורבנות תביעות נזיקין אזרחיות נגד רוצחי בני משפחותיהם. זה היה בעיקרו צעד טקטי: המטרה הראשונית של המשפחות הייתה לגרום לבתי המשפט בערכאות נמוכות להוציא צווי עיכוב יציאה מהארץ פרטניים נגד כמה מהאסירים הנתבעים. ואולם, היועץ המשפטי לממשלה, באמצעות פרקליטות המדינה, מיהר להתייצב בהליכים אלה ולהתנגד להוצאת צווים אלה כדי לא לשבש את העסקה.

הדיון בהוצאת צווי עיכוב היציאה מהארץ נשא נופך סוריאליסטי. אף שבעיקרו אמור הדיון בצווים אלה, כמו בצווי מניעה זמניים בכלל, להתמקד במניעת צעדים בלתי הפיכים, טענה הפרקליטות כי יש להעדיף את האינטרס הציבורי בביצוע העסקה על פני האינטרס הפרטי של התובעים. זאת על מנת שלא לסכל את הסיכוי לקבל פיצוי כספי מהנתבעים, אם תתקבל התביעה.

עוד הודיעה פרקליטת מחוז ירושלים (אזרחי), עו"ד ליאורה חביליו, כי ממילא זכו משפחות הנפגעים לפיצוי, במסגרת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. "האינטרס הכספי של התובעים ערטילאי ולא ממשי", טענה הפרקליטות.

השופטים מיהרו ליישר קו עם עמדת היועץ. הם לא רצו לשאת באחריות לסיכול החלטת הממשלה על ביצוע העסקה. "לא התקיימו במקרה זה התנאים המחמירים למתן צו עיכוב יציאה מהארץ", נימקה השופטת דורית פינשטיין מבית משפט השלום בירושלים, "לא הוכח כי שחרור האסירים ויציאתם מגבולות המדינה ישנה את מצבם של התובעים לרעה" (ת"א 24908-10-11). "בשחרור הנתבעים לא יהא כדי לסכל את זכות התביעה העומדת לתובעים", נכתב בבית משפט השלום בפתח-תקווה, "שדומה שאין צורך ומקום להכביר מילים על מעמדה" (ת"א 24623-10-11).

אחד מספיחיו של הדיון בבג"ץ עסק בשאלת ההמצאה, עניין טכני, כביכול, המוסדר בתקנות סדר הדין האזרחי, המחייב את התובעים למסור את כתב התביעה לידי הנתבעים.

עו"ד מאיר סחיווסחורדר, שחמישה מבני משפחתו נרצחו במסעדת "סבארו" בירושלים ב-2001, ביקש למצוא הסדר שיאפשר את מסירת המסמכים לאסירים המשתחררים עוד לפני שיועברו לשטחים או למצרים. הפרקליטות התחייבה למסור את המסמכים והזימונים לדין כמבוקש.