בתקופה האחרונה צצים יותר ויותר מחקרים שמנסים לענות על שאלה אחת פשוטה: מהו הגיל שבו מגיע ספורטאי ליכולת האופטימלית. בענפי ספורט קבוצתיים לעניין הזה יש כמובן משמעות גדולה. כבר היום יש יותר ויותר מנג'רים וקבוצות ששינו את מדיניות הרכש שלהם ודואגים להביא את השחקנים בגיל "המתאים", כלומר קצת לפני שהם מגיעים לגיל האופטימלי, כדי להרוויח אותם לכמה שיותר שנים בפיק (וכמובן להיפטר מהם ברגע שהפרבולה מתחילה לקחת אותם לכיוון השקיעה). מטבע הדברים, רוב המחקרים עוסקים בכדורגל: בחמש הליגות הבכירות באירופה קבוצות הוציאו בשנים האחרונות כ-2 מיליארד אירו בממוצע לשנה על רכישת שחקנים.
אבל מה קורה בכדורסל האירופי? איפה שם עומד הגיל האופטימלי להעסקת שחקנים? ובכן, האתר in-the-game.com ביצע את אחד הסקרים המקיפים ביותר בתחום בשנים האחרונות. בניסיון לענות על השאלה, לקח האתר את 10 השנים אחרונות ביורוליג (2001-2011) ובדק את כל המדדים הסטטיסטיים של השחקנים ששיחקו בתקופה האמורה. מניתוח של מדד היעילות (כלומר, שחקנים שעשו הכי הרבה נקודות מדד והיו הכי יעילים מבחינה סטטיסטית) עולה שהכדורסלן האירופי מגיע למיצוי המקצועי שלו בגיל 27.7. ובאופן כללי, קבוצות שמחזיקות בסגלים שחקנים בטווח הגילאים 26-28 הן אלו שמגדילות משמעותית את הסיכוי שלהן להשיג מהשחקנים האלו את המקסימום.
קבוצות בכדורסל האירופי שמתיימרות להחזיק סגלים צעירים מאוד או זקנים מאוד, מטעמי תקציב או מטעמים אחרים, ולהתרחק לשולי הפרבולה, מוצאות את עצמן עם תוצאות פחות טובות. בעונה שעברה ציבונה זאגרב החזיקה את הקבוצה הצעירה אי פעם באירופה - הגיל הממוצע של השחקנים על המגרש עמד על 22.1: במפתיע או שלא במפתיע הקבוצה סיימה את דרכה בתום השלב הראשון עם מאזן 10-0. שרלרואה, שהיתה הקבוצה הזקנה ביותר (גיל ממוצע 31.09), סיימה אחרונה בבית שלה. ואם במכבי ת"א רוצים קצת אופטימיות, אז פרטיזן בלגרד שתגיע להיכל נוקיה ביום חמישי הקרוב היא הקבוצה הצעירה ביותר העונה ביורוליג - 24.5 שנים. מכבי ת"א? לא בטוח שמישהו תכנן את זה, אבל מכבי ממש נוגעת בגיל האופטימלי: 27.9.
העיתונאי סיימון קופר, שבדק את הגילאים בהם ספורטאים מגיעים לפיק במספר ליגות בעולם וענפי ספורט שונים, מצא למשל שהגיל הממוצע לשחקן NBA עמד בשנה שעברה על 26.7. הסיבה לכך שהיורוליג היא ליגה מבוגרת באופן יחסי נובעת מסיבה אחת עיקרית: השחקנים האירופיים עוזבים ל-NBA בגיל צעיר יחסית, ואלו שנשארים הם שחקנים מתבגרים שמעדיפים להישאר באירופה ולא לצאת החוצה (פאפאלוקאס, דיאמנטידיס, שישקאוסקאס).
החלק המעניין בסקירה הזאת הוא היכולת לעקוב איך מתפתחות היכולות של השחקן האירופי עם הזמן, ואיך משתנה הסגנון של השחקן האירופי עם הגיל. לכל גיל יש את הפרמטרים שלו: למשל, ככל שהכדורסלן האירופי הופך למבוגר יותר כך הוא מוותר על הקליעה ומתרכז במסירה - שחקנים בגיל 30-31 הם מוסרי האסיסטים הטובים ביותר, בעוד ששחקנים צעירים בקושי מוסרים אסיסטים. פרבולה נוספת מראה שככל שהכדורסלן האירופי הופך מבוגר יותר, כך הוא משנה את סגנון המשחק שלו ומעדיף לזרוק הרבה יותר מעבר לקשת. ויש עוד מדדים מעניינים: למשל, שחקן מגיע לשיא שלו מבחינת קליעה מרחוק (לשלוש) בגיל 30 ואחר כך מתחילה הנסיגה.
במה מתאפיינים שחקנים בגיל הצעיר? במקומות שצריך להפגין מוטיבציה בעיקר: שחקנים צעירים יותר הם החוסמים הכי טובים ביורוליג, וככל שעוברות השנים ועם הגיל הם מוותרים על התענוג הזה; ככל ששחקנים צעירים יותר, כך הם לוקחים יותר ריבאונד התקפה (שגם הוא מדד שמצריך מוטיבציה) וגם זה עובר להם עם השנים.
אפיוניים מקצועיים ביורוליג לפי גילאים
***
השביתה ב-NBA החזירה אמנם לא מעט שחקנים אירופיים הביתה (קירילנקו, גאלינארי, קרסטיץ', פקוביץ'), אבל מבחינה דמוגרפית אין שום שינוי באופן בו היורוליג מתנהל: 35.9% מדקות המשחק במחזור הראשון של המפעל הלכו לשחקנים שמחוץ לאירופה (אמריקנים, דרום אמריקנים וכו'). דומה מאוד לעונה שעברה אז קיבלו שחקנים מבחוץ 35.8% מהדקות. כלומר, מאמן ממוצע באירופה מחלק את 200 הדקות שלו במשחק באופן הבא: 71 דקות לשחקנים זרים, 129 דקות לשחקנים אירופיים.
היעדר הגבלות ההעסקה בתוך אירופה (חוק בוסמן) גורמים לכך שיותר ויותר קבוצות ביורוליג מעדיפות להעסיק שחקנים ממדינות האיחוד - 27% מדקות המשחק ביורוליג הולכות לשחקנים "זרים" מתוך אירופה (לדוגמה, מילאנו שמעסיקה שחקנים יוונים). השחקן המקומי ממשיך להיות זן נכחד וקבוצות מעדיפות לחפש בחוץ: רק 34.2% מהדקות בעונה שעברה ביורוליג חולקו לשחקנים מקומיים שנולדו במדינה (לדוגמה: טל בורשטיין וליאור אליהו במכבי).
כדי להבין את הכישלון של נבחרת ישראל טוב יותר, אפשר לחפש את נקודת ההשקה למצב של השחקן הישראלי במכבי: רק 27% מדקות המשחק של מכבי בעונה שעברה חולקו לישראלים.
***
מכבי תל אביב היא אחת מבין שמונה קבוצות ביורוליג שישחקו העונה ב-3 מפעלים במקביל (מכבי, פרטיזן, לובליאנה, ציבונה, קאזאן, ז'לגיריס, צסק"א, פרוקום). עד כמה קשה יהיה למכבי ללכת עד הסוף ביורוליג? לאור ניסיונות העבר, נראה שקשה מאוד. 10 קבוצות שונות הגיעו בחמש העונות האחרונות לפיינל-פור של היורוליג, רק שתיים מהן (צסק"א מוסקבה 2009/10 ופרטיזן בלגרד 2009/10) עשו זאת כשהן מתמודדות בשלוש מסגרות במקביל. צסק"א היתה היחידה שגם הגיעה לגמר היורוליג בעונת 2008/09 כשהיא משחקת בשלוש מסגרות במקביל, אלא שאז ליגת ה-VTB היתה בעונתה הראשונה וצסק"א שיחקה בה בסך הכל 5 משחקים.
ההבדל העיקרי הוא שאז שוחקו בליגות האזוריות מספר משחקים מצומצם יחסית. העונה המשימה של אלו שרצות בכל המסגרות נראית כמעט בלתי אפשרית בגלל הרחבת הליגות האיזוריות: הליגה האדריאטית הורחבה ל-14 קבוצות, והליגה המזרח אירופית (VTB) ל-18 קבוצות. המשמעות היא שצסק"א עשויה לשחק העונה ב-VTB 24 משחקים, ומכבי ופרטיזן יכולות לשחק מקסימום 28 משחקים באדריאטית. עד כמה הסגלים שלהן עמוקים? יהיה מעניין לבחון את הסוגיה באזור חודש אפריל, כשמכבי וצסק"א יהיו כשמאחוריהן 75-85 משחקים בכל המסגרות, בעוד שברצלונה/פנאתינייקוס/סיינה יהיו אחרי 50 משחקים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
