החובה הציבורית של לדור

הראיון שנתן לדור על אולמרט הוא התגלמות חובתו של פקיד בכיר למסור דין וחשבון לעם

וידוי אישי: התעצבנתי כאשר התפרסם במוסף "הארץ" בחודש פברואר האחרון הראיון שערך העיתונאי גידי וייץ עם פרקליט המדינה משה לדור.

הסיבות היו אגואיסטיות לגמרי: כעסתי שלדור בחר, בהמלצת דובר משרד המשפטים משה כהן, להעניק בלעדיות לעיתון מתחרה, על ראיון שכל כלי התקשורת התחרו עליו - ראיון אמצע הקדנציה של פרקליט המדינה, לאחר 3 שנים בתפקידו. רציתי שהראיון הזה יינתן לי, במיוחד לאחר ש"הארץ" קיבל בלעדיות גם על ראיון הפרישה שהעניק היועץ המשפטי לממשלה הקודם, מני מזוז.

עם זאת, לא היתה לי מילת ביקורת על תוכן הראיון עצמו. וייץ, מקצוען מהשורה הראשונה, לא ויתר ללדור על אף שאלה מהשאלות הקשות שהיה עליו להתייחס אליהן, וניצל עד תום את תכונתו הידועה של הפרקליט להמריא על כנפי דיבורו ולהסביר לשומעיו את מחשבותיו לפרטי-פרטים.

הראיון שהעניק לדור הוא התגלמות מילוי חובתו הציבורית של פקיד בכיר - ואין חולק שפרקליט המדינה הוא דמות מרכזית בנוף הציבורי שלנו - למסור דין וחשבון לציבור על פעילות מערכת התביעה הכללית, שחלקה שנויה במחלוקת ציבורית, ועל התיקים המרכזיים הנוגעים לפוליטיקאים שהסתבכו בפלילים.

החובה הציבורית הזו, של ראשי מערכת אכיפת החוק, למסור מידע, איננה כתובה בשום חוק, ובכל זאת - אין כלל ספק שהיא קיימת, אפילו בעיני אלה שממהרים להשליך כעת בליסטראות על לדור והדברים שאמר בראיון.

אלמלא החובה הזו, מזוז לא היה מתייצב מול המצלמות להסביר לציבור את עסקת הטיעון שחתם עם משה קצב, שעה קלה אחרי שנחתמה. אלמלא החובה הזו, לא היו אריאל שרון, אהוד אולמרט ואחרים טורחים לכנס מסיבות עיתונאים דרמטיות ולתת הסברים על החשדות הפליליים המופנים כלפיהם. הכול היה נותר בעלטה.

החובה הזו היא נגזרת של זכות הציבור לדעת, של חובת העיתונות לשאול ולקבל מענה על האופן שבו מנהלים את מערכת המשפט בישראל. התפיסה האנכרוניסטית שלפיה על הפרקליטות לדבר רק בתוך בתי המשפט, באמצעות כתבי בית דין, כמוה כהפקרת הזירה הציבורית לקמפיינים משולחי רסן של אויבי שלטון החוק, ובראשם פוליטיקאים המנסים לחמוק מאימת הדין.

זו לא תמיד משימה פשוטה: ראשי המערכת המשפטית ממעטים מאוד להתראיין, וכשהם עושים זאת, הם בוחרים בדרך-כלל מראיין נוח מבחינתם, עיתונאי שאיננו שולט בחומר או משפטן שמתחזה לעיתונאי באחד מביטאוני לשכת עורכי הדין.

עו"ד יהודה וינשטיין מכהן זה קרוב לשנתיים כיועץ המשפטי לממשלה, אך לא טרח להעניק ולו ראיון אחד מאז נכנס לתפקידו. שופטים מכהנים לא מתראיינים כלל. הגורמים הללו מסתפקים בדרך-כלל בשיגור הודעות לעיתונות, שאין בהן מענה לשאלות עיתונאיות, למעט במקרים נדירים.

ומנגד ניצב אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, הממשיך לשחק משחק כפול. במהלך משפטו הפלילי בבית המשפט המחוזי בירושלים, שיגיע בעוד כחודש לשלב הסיכומים, הוא ניצל, ובדין, את כל הזכויות הנתונות לו כנאשם. כאילו מדובר באחד האדם, ולא בפוליטיקאי בכיר, שיש לו יכולת מוכחת לנהל קמפיינים תקשורתיים, שבה הוא עושה שימוש נגד הפרקליטות. אבל כשהפרקליטות משיבה לו אש במגרש התקשורתי, הוא צועק חמס ומגיש נגד לדור תביעת לשון הרע אישית.

את אולמרט ניתן להבין. הוא נלחם בכל הכלים העומדים לרשותו. קצת פחות מובנת ההתגייסות המוחלטת של השופטת ריבה ניב לטובתו. בשבוע שעבר החליטה השופטת לדחות את הודעת המדינה על הענקת חסינות עובד ציבור לפרקליט המדינה, משום שהראיון שהעניק היה במסגרת מילוי תפקידו ולא כאזרח פרטי, ועל כך שהמדינה מתייצבת כנתבעת בהליך במקום לדור (ת"א 33258-02-11).

מלבד העובדה שהחלטתה מהווה טעות משפטית בולטת, על פני הפסק, מדובר גם במסר מסוכן מצד בית המשפט אל ראשי התביעה הכללית.

הטעות המשפטית של ניב, שתתהפך מן הסתם בערעור שהמדינה כבר הודיעה שתגיש בקרוב למחוזי, היא העובדה שהתייחסה להודעת המדינה על הענקת חסינות עובד ציבור ללדור כאל בקשה. אלא שמדובר בפעולה מינהלית של המדינה, שאמורה להיתקף בעילות מינהליות בלבד, ולא בבקשה הממתינה להכרעה שיפוטית.

ניב קיבלה את טענת אולמרט, ולפיה, מאחר שגם לשיטת הפרקליטות הראיון שנתן לדור הוא חריג בהיקפו - לא יכול להיות שהוא נעשה במסגרת תפקידו כפרקליט המדינה. זו פשוט אי הבנה של תפקיד פרקליט המדינה.

ניב מאמצת גם את טענתו של אולמרט כאילו בעצם מתן הראיון עבר לדור עבירת סוביודיצה. כאילו כל אימת שסנגוריהם של חשודי צמרת, החוזרים מול המיקרופונים והמצלמות על הטענות שהשמיעו בתוך אולם המשפט, מפירים את כללי הסוביודיצה. והרי זה בדיוק מה שעשה לדור - חזר בראיון עיתונאי על עמדתה של המדינה, כפי שהיא מובעת בכתבי אישום ובטענות בעל-פה בבית המשפט. אפשר להתווכח אם זה חכם, אבל לטעון שזה לא תקין?

הבעיה היא בתמריץ השלילי שניב יוצרת לראשי התביעה הכללית להמשיך ולמלא את חובתם להתייצב מול הציבור ולהסביר את עצמם. "בית המשפט כבר הביע את דעתו השלילית על העברת ההליך השיפוטי לזירה העיתונאית", כתבה ניב. במובן אחד היא צודקת: ניב איננה הראשונה, קדמו לה השופט אדמונד לוי בפסק הדין בבג"ץ קצב, חיותה כוחן בעניין חיים רמון ויהודית שבח בגזר הדין של קצב.

המשותף לכולם היה ערבוב בין הצורך לשמר את ההליך השיפוטי בתוככי אולמות המשפט, לבין ביקורת לא ראויה וחסרת בסיס כלפי התקשורת המשמרת את אופיים הפומבי של ההליכים המשפטיים בעידן המודרני, וכלפי גופי אכיפת החוק המוסרים מידע על תיקיהם של פוליטיקאים בכירים.

ראוי שהשופטים יפנימו: הצדדים באולם מדברים אל השופטים. העיתונאים כותבים אל הציבור, אותו ציבור ששלח את השופט לשבת על כיסאו.

רוב לביניש בוועדה לבחירת שופטים

הקרב על שלטון החוק הולך ומתחמם. נשיאת העליון, דורית ביניש, זכתה לניצחון משמעותי, כשראש לשכת עורכי הדין הקודם, עו"ד יורי גיא-רון, הצליח להשיג שליטה במועצה הארצית של לשכת עורכי הדין.

הניצחון של גיא-רון, שהושג בישיבת המועצה הארצית בשבוע שעבר, הוא כפול: מצד אחד, יש לו רוב יציב יחסית בין 48 חברי המועצה; ומצד שני נציגו של גיא-רון, עו"ד צבי פירון, נבחר בישיבה ליו"ר המועצה.

פירון לא ביזבז זמן, והודיע בהתאם לסמכותו, כי בחירתם של שני נציגי הלשכה לוועדה לבחירת שופטים תתקיים בתוך 3 שבועות. בכוחו של גיא-רון לקבוע למעשה מי השניים שייבחרו, אם כי הוא עצמו לא יוכל להיבחר, בשל החקירה הפלילית התלויה ועומדת נגדו ונגד רעייתו.

לפיכך אמורה עו"ד רחל בן-ארי להיבחר לקדנציה נוספת, ולצידה כנראה, לראשונה בוועדה, עורך דין מהמגזר הערבי, תוצר של הבריתות שכרת גיא-רון. עו"ד פנחס מרינסקי ימצא עצמו בחוץ, אחרי שתי קדנציות עמוסות בהתנגשויות עם כבודם.

המשמעות היא,שביניש משיגה, לפי שעה, רוב בוועדה. להצעת החוק לשריון אחד משני המקומות בוועדה אוטומטית לראש הלשכה, עו"ד דורון ברזילי, אין סיכוי לעבור בזמן הקצר שנותר את כל מסלול החקיקה.

פתאום גם שר המשפטים יעקב נאמן מבין שהזמן, שזחל עד עתה בהנאה עד לפרישת נשיאת העליון, כבר איננו משחק לטובתו: הקדנציה של נציגי הלשכה הנוכחיים בוועדה מסתיימת ב-2 בדצמבר, וכעת יש דחיפות, לנסות להעביר לפחות שני מינויים לעליון לפני הפריש-מיש. התפתחויות נוספות צפויות אפוא בקרוב.