קרוגמן: "הניסיונות לחלץ הבנקים גרמו לנזק אדיר לכלכלה"

חתן פרס נובל בכלכלה יוצא נגד הדרישה לחלץ את המערכת הבנקאית באירופה ■ "ראו מה קורה ביוון ובבריטניה, ולעומתן איך איסלנד זרקה את הבנקאים לכלבים - וצלחה" ■ השורה התחתונה של קרוגמן: "אזרחים, התעוררו. מצוקתכם מיותרת"

הדוקטרינה שמוכרחים לחלץ את הבנקים אחרי משבר כלכלי, ושהאזרחים חייבים לשאת על גבם את נטל המחיר, אינה תורה מסיני. הסבל שנגרם לאזרחים רבים במדינות שקיצצו את תקציביהן כדי לסייע למשקיעים בינלאומיים אינו הכרחי. שרשרת ההחלטות להציב את הבנקים מעל לכל חוללה נזק כביר באירופה ובארה"ב. כך טוען פול קרוגמן, חתן פרס נובל בכלכלה, בטורו ב"ניו יורק טיימס".

הכלכלן הנודע, אחד מהשופרות הבולטים של המחנה הליברלי בארה"ב, מנסה, למעשה, למוטט את המסד שמכתיב את ההתנהלות של קרן המטבע הבינלאומית ושמהווה את הבסיס למצעים הכלכליים של המפלגה הרפובליקנית בארה"ב, המפלגה השמרנית בבריטניה ואחיותיהן ברחבי תבל. אפילו נשיא ארה"ב, ברק אובמה, לא בדיוק אידיאולוג ימני, הזרים מאות מיליארדי דולר למערכת הבנקאית האמריקנית לאחר שנכנס לבית הלבן, במאמץ להצילה מקריסה כמעט ודאית.

אזרחים - התעוררו!

השורה התחתונה של קראגמן היא: אזרחים, התעוררו. מצוקתכם מיותרת. זו בשורה שעולה בקנה אחד עם המסר של "99 האחוזים האחרים" ושל "כובשי וול סטריט" בארה"ב, ועם המסר של מוחי האוהלים בישראל, או אחיהם לדעה באירופה.

הדוקטרינה המזיקה הזו מסתכמת בקביעה שאחרי משבר פיננסי, חובה לחלץ את הבנקים, והציבור הוא שחייב לממן את החילוץ, אומר קרוגמן. זה יוצר מצב אבסורדי. המשבר הנוכחי, שנגרם ע"י מחיקת רגולציות, אחת מהדרישות הקבועות של מחנה הימין בארה"ב, נהפך להזדמנות לתזוזה נוספת ימינה בארה"ב. תקופה של אבטלה מסיבית, שהיתה צריכה להביא להקצאת משאבים ציבוריים כדי לעודד יצירת מקומות עבודה חדשים, נהפכת במקום זאת לתקופת צנע, שבה מקצצת הממשלה תקציבים ותכניות חברתיות.

מכרו לנו את הדוקטרינה הזו באמצעות שתי טענות, אומר קרוגמן. האחת היא, שאין ברירה. הן החילוץ והן הקיצוצים התקציביים הם הכרחיים כדי לרצות את השווקים הפיננסיים; והטענה האחרת היא, שצנע פיסקלי אכן יביא ליצירת מקומות עבודה חדשים. במילים אחרות: הקיצוצים התקציביים יאששו את אמון הצרכנים והעסקים, ודבר זה ייתן דחיפה כל כך חזקה להוצאות הפרטיות, עד שהן יפצו על ההשפעות ה"מיתוניות" שמתחייבות מהקיצוצים.

כלכלנים מסוימים, ואני בכללם, אינם קונים זאת, אומר הכלכלן. אני, למשל, גורס, שהדוקטרינה הזו היא סיפור אגדות לילדים. ובכל זאת, היא קנתה לה השפעה רבה בעולם. הרפובליקנים בקונגרס מקדמים התרחבות ע"י סגפנות וכמוהם הבנק המרכזי האירופי, שרק אשתקד קרא לכל ממשלות אירופה, לא רק אלה שנתונות במצוקה פיסקלית, להדק את את החגורה, כלומר לקצץ תקציבים.

כאשר ראש ממשלת בריטניה, דייוויד קמרון, נכנס לרחוב דאונינג 10, הוא השיק מיד תכנית קיצוצים מתוך אמונה שיישומה יתן דחיפה לכלכלת המדינה. אנליסטים רבים בארה"ב הריעו הידד.

עכשיו אנו יכולים לראות את תוצאות הדוקטרינה הזו והן רחוקות מלהיות מעודדות. צעדי הצנע שנקטה יוון דחפו אותה לצניחה נוספת, וצניחה זו - ולא העדר מאמץ של ממשלת יוון - היא שדחפה מנהיגים אירופיים למסקנה שהתכנית הכלכלית הקיימת לא תעזור. (המסקנה הזו כלולה בדו"ח סודי שהודלף לעיתונות). כלכלת בריטניה נחלשה בגלל הצנע שהנהיג קמרון, ואמון הצרכנים והעסקים שם שקע, לא נסק, כפי שקיוותה הממשלה השמרנית.

אין-אונות "דוקטרינת הבנקים"

אולי הדוגמה הברורה ביותר לאין-אונותה של הדוקטרינה הזו היא מה שנחשב סיפור ההצלחה הגדול שלה, לטביה, מציין קרוגמן. אחרי מיתון נוראי, אכן הצליחה לטביה לצמצם את הגירעון התקציבי שלה ולשכנע את השווקים שהיא עלתה על דרך המלך מבחינה פיסקלית. אלה באמת הישגים מרשימים, אך הם גבו מחיר גבוה מאוד: 16% אבטלה, וכלכלה, שאמנם נמצאת בצמיחה, אך עדיין קטנה ב-18% מהיקפה לפני המיתון.

שואל קרוגמן: אז אם חילוץ בנקים והענשת הציבור אינם מתכון לרווחה כלכלית, מהי האלטרנטיבה? תשובתו: צריך לבדוק את הנוסחה האיסלנדית. איסלנד היתה אמורה להיות סיפור הזוועה הכלכלית האולטימטיבית. הבנקאים שלוחי הרסן של איסלנד העמיסו על גבה חובות אדירי ממדים ותקעו אותה בעמדה שנראתה חסרת תקווה.

"אבל דבר מצחיק קרה לאיסלנד בדרך לארמגדון", כותב הכלכלן. "מצבה המייאש הפך כל התנהגות קונוונציונלית לאופציה בלתי אפשרית; הייאוש העניק לה את החירות לשבור את הכלים ולשנות את כללי המשחק. בעוד שמדינות אחרות הושיטו סיוע לבנקים שלהן וכפו על הציבור לשלם את המחיר, הניחה איסלנד לבנקים שלה לפשוט את הרגל ובה בעת היא הרחיבה את רשת הביטחון החברתי. בעוד שמדינות אחרות עשו כל מאמץ לרצות את משקיעיהן הבינלאומיים, הטילה איסלנד הגבלות זמניות על תנועות הון ובכך העניקה לעצמה זמן לתמרונים".

ההוכחה לטעות: איסלנד

אם המדיניות הזו הצליחה? איסלנד לא חמקה מנזק כלכלי גדול ומירידה משמעותית ברמת המחיה. אך היא הצליחה להגביל הן את העליה באבטלה והן את סבלן של השכבות הפגיעות ביותר באוכלוסיה. רשת הביטחון החברתי שלה לא נקרעה וההגינות הבסיסית של החברה לא נפרמה. "יכול היה להיות הרבה יתר גרוע" אולי אינה סיסמה משלהבת, אך על רקע העובדה שכל אחד ציפה לאסון גדול, הסיסמה הזו מבטאת ניצחון של מדיניות נכונה.

"ופה טמון הלקח לכולנו: הסבל שצפוי לאזרחים אמריקניים רבים כל כך אינו נחוץ", אומר קרוגמן.