טור דה זורנזון: תיסע תיסע, עדיין תישאר בטקסס

מה אפשר ללמוד על טקסס מביקור במדינה שבדיוק שולחת קבוצה שלה (הריינג'רס) לוורלד סירייס? א'. טקסס זה מקום מפחיד; ב'. יוסטון היא עיר רפאים שלא קורה בה כלום; ג'. אנשים לא הולכים ביוסטון ברגל כי זה בערך כמו ללכת באמצע נתיבי איילון ■ פרק 7

מקום מפחיד, טקסס. זה לא רק אני: הרוע המוחלט והאפוקליפטי שקורמק מקארתי מעמיד בלב הנרטיב של "לא ארץ לזקנים" - גר בטקסס. ג'ון סטיינבק, אולי הסופר האמריקאי הכי אמיץ במאה העשרים אחרי ארנסט המינגוויי, מחפש כל דרך אפשרית לעקוף את טקסס ועיירות הרפאים שלה ב"מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה" - ובסופו של דבר, בלית ברירה, נכנס אליה בתקווה לצאת כמה שיותר מהר. אלא שמטקסס, מדינה של כמעט 700 אלף ק"מ, בלתי אפשרי לצאת מהר: לפחות לא על ארבעה גלגלים. בטקסס, כותב ג'ק קרואק ב"בדרכים", "אתה נוהג ונוהג ואתה עדיין בטקסס גם מחר בלילה".

הממדים העצומים והמיתולוגיה של עיירות הרפאים מתחברים ביוסטון, העיר הכי גדולה בטקסס והרביעית בגודלה בארה"ב, כדי ליצור פרדוקס די מפחיד בעצמו: עיר של 2 מיליון איש (6 מיליון במטרופולין) שנחושה להיות גרסה מודרנית של עיר רפאים. אנשים אפשר למצוא ביוסטון רק בתוך מכוניות או מבנים. אף אחד לא הולך ברגל לשום מקום כי ללכת ברחובות יוסטון זה כמו ללכת בנתיבי איילון. בתי עסק ומסעדות, בדרך כלל תחת גג משותף של מבנה מסחרי כלשהו, עומדים מאחורי אינספור מגרשי חנייה ענקיים שפרוסים לאורך הרחובות הבלתי נגמרים. ובתשע וחצי-עשר בלילה העיר - אם אפשר לכנות אותה כך - "הולכת לישון", אומרת קרן המקסימה שמארחת אותי כאן.

עניין הלינה הוא הסיבה העיקרית שקשה לי להתייחס ליוסטון בתור עיר. חוץ מרוב האוכלוסייה השחורה (24% מהתושבים) וההיספאנית (25%) שמרוכזות באזורי מגורים שנקראים wards (רובע אבל גם אגף בבית סוהר), ביוסטון - בעיר עצמה, לא בפרברים - אנשים גרים בקומפלקסים סגורים מאחורי שערים חשמליים שכל הבניינים בהם זהים עד לפרט הכי קטן. השפע הנדל"ני - קרקע כאמור לא חסרה בטקסס - מאפשר למעמד הבינוני ביוסטון מגורים נוחים בעלות לא מאוד גבוהה (משהו כמו 700 דולר לחודש לדירת שני חדרים פלוס חנייה, בריכה ותחזוקה קבועה) ולמעמד הבינוני-גבוה מגורי פאר ממש. אבל לבידוד מרצון, כדרך חיים, יש מחיר: הוא מנטרל את כל מה שחיובי בחיים אורבניים - שיתופיות, חשיפה לקהילות שונות, ערבוב בין תרבויות שכמעט תמיד לוקח את התרבות לכיוונים חדשים ומעניינים. שום דבר באמת מעניין לא קורה ביוסטון; אפילו Halloween, שבניו אורלינס התחילו לחגוג אותו שלושה שבועות לפני החג, בקושי מורגש פה.

לפרקים הקודמים במסע הספורט של זורנזון לארה"ב

***

בדאלאס קיוויתי להרגיש את הוורלד סירייס. התכנית המקורית הייתה להגיע לדאלאס בשביל לראות משחק פוטבול מכללות בקאובויז סטדיום - האצטדיון המקורה הגדול בעולם שנמצא בארלינגטון, עיר של 365 אלף איש שהיא למעשה יותר פרבר של דאלאס. אבל באמצע אוקטובר טקסס ריינג'רס, שכמו דאלאס קאובויז משחקת בארלינגטון, עלתה לוורלד סירייס ועכשיו, ב-18:35 ביום שישי, חצי שעה לפני משחק 7 (נגד סנט לואיס קרדינלס) באחת מסדרות הגמר הדרמטיות בהיסטוריה של הבייסבול, במקום להיכנס לקאובויז סטדיום, אני מעדיף לתפוס מקום על הבר של Press Box, בר-מסעדה בדאונטאון דאלאס.

דאונטאון דאלאס, כמו דאונטאון יוסטון, עשיר במגדלים ועני באנשים: רק 30 אלף איש (מתוך 1.2 מיליון) גרים בלב העיר ורק ברחוב אחד (Main Street) אפשר לראות תנועה לא ממונעת. סימנים לכך שקבוצה מדאלאס רחוקה ניצחון אחד מזכייה בוורלד סיריס, לעומת זאת, לא רואים בשום מקום בדאונטאון; לא דגלים, לא חולצות, לא כובעים, כלום. גם ב- Press Box המלא מעט מאוד אנשים נראים או נשמעים כמו אוהדים מושבעים של הריינג'רס, ומדד הרעש והעידוד נמוך אובייקטיבית, למרות צריכה די מאסיבית של אלכוהול. באינינג החמישי, כשסנט לואיס עולה ליתרון 5-2, אין זעם או כעס או אפילו תסכול בבר: רק אפתיה שכאילו חיכתה כל הערב מחוץ לדלת לסימן להיכנס וכרגע, ב-20:45, משתלטת על החדר בלי הרבה כבוד לריינג'רס או לוורלד סירייס או לבייסבול כמשחק.

***

טקסס, בלי קשר לריינג'רס, היא לא מדינה של בייסבול. הקלישאה הידועה היא שבטקסס פוטבול הוא דת, אבל בניגוד לרוב השיח התיאולוגי, הקלישאה הזאת עומדת על יסודות לוגיים שריריים. פוטבול הוא למעשה, אם מפשיטים אותו לגמרי, מאבק על נדל"ן, על טריטוריה. ובטקסס, אומר סטיבן, מקעקע/מוזיקאי מזוקן בן 39 מיוסטון שעל פרקי האצבעות שלו מקועקעות אותיות שמרכיבות את המילים Proud Texan, המאבק על הטריטוריה מתחיל ברמת המחוזות - דרך פוטבול תיכונים. "אם אתה מגיע למחוז מונטגומרי לבוש בחולצה של קבוצת פוטבול ממחוז האריס", סטיבן אומר, "כדאי שתהיה מוכן ללכת מכות. זה הכל עניין של שטח".

העניין השני שתורם לחיבור האינהרנטי בין טקסס לפוטבול הוא גודל. לגודל יש כמה היבטים בפוטבול: הגודל של השחקנים, הגודל של המגרש, ומעל הכל הגודל של המשחק. פוטבול הוא משחק שמתאמץ, ומצליח, להיות גדול מהחיים. הוא מציע אתלטיות חייזרית, תלבושות עתידניות, אצטדיונים מפלצתיים, ומשיג רייטינג כמעט לא סביר - 18 מ-20 התכניות הכי נצפות בארה"ב בשנת 2010 היו משחקי פוטבול. בטקסס להיות גדול מהחיים זה ערך בפני עצמו. הדרמה "דאלאס" למשל, אחת התכניות הפופולריות בתולדות הטלוויזיה האמריקנית (והישראלית), לא נולדה בוואקום: היא נוצרה על רקע הבום הכלכלי בדאלאס בסוף שנות ה-70' והיומרה של טייקונים טקסנים לעשות לעיר מוניטין בכל העולם. אותה יומרה הניעה את ג'רי ג'ונס, הבעלים של דאלאס קאובויז, לבנות אצטדיון בעלות של 1.3 מיליארד דולר.

בייסבול, בניגוד לשיגעון הגדלות של הפוטבול, הוא משחק נוסטלגי, אינטימי. הוא מתנהל 99% מהזמן בתוך היהלום שיוצרים הבסיסים וצלחת הבית. באאוט-פילד, במרחבים הפתוחים והפרועים, השחקנים נראים לא קשורים לקבוצה, כמעט נטושים. בייסבול זה אבא ובן מתמסרים בחצר האחורית, קהל בכיסאות מרפסת על הקווים במגרשים של ליגות ילדים, קהילה. בדיוק ההפך מטקסס. אין לזה קשר כמובן להפסד של טקסס ריינג'רס במשחק 7 בוורלד סירייס. אבל יש איזשהו צדק פואטי בזה שסנט לואיס, עיר בייסבול אמיתית, היא זו שחגגה בסופו של דבר.

לפרקים הקודמים במסע הספורט של זורנזון לארה"ב