הסוף הבלתי נמנע של קצב

הממד הדרמטי באישיותו של הנשיא לשעבר משה קצב הוא שהוביל לתבוסתו הגדולה

קריאת ביניים אחת, אחת בלבד, נשמעה מפיו של משה קצב במהלך שעה ורבע של הקראת תקציר פסק הדין בבית המשפט העליון. "מעולם לא התראיינתי לטלוויזיה", הוא קרא בתגובה לדברים שהקריא השופט סלים ג'ובראן, בסוגיית ה"שפיטה התקשורתית" של קצב. ג'ובראן מתח ביקורת על התנהלות העיתונות והיועץ המשפטי לממשלה הקודם, מני מזוז, אך לא חסך ביקורתו גם מקצב, כשקבע כי הנשיא לשעבר הכפיש את המתלוננות בטלוויזיה ובאמצעי תקשורת אחרים.

בשנה האחרונה התייצב הנאשם קצב ב-3 מעמדים של הקראת החלטה שיפוטית גורלית בעניינו - פעמיים בבית המשפט המחוזי והבוקר (ה') בעליון. בכל הפעמים הללו הגיע רגע שבו קצב הרשה לעצמו לשסע את דברי השופטים ולקרוא קריאות ביניים.

בהחלטה הפנימית, המביאה אדם להפריע לשופטים החורצים את דינו, יש ממד דרמטי. נדמה כי הממד הזה טבוע עמוק בקווי אישיותו של קצב. הוא מכור לדרמה. במונחים של נרטיביים סיפוריים או קולנועיים, האיש ממשיך להבטיח תפניות, תהפוכות, עוד תראו איך הקערה מתהפכת על פיה.

הנטייה הזו לדרמה משכה את קצב בחוטים בלתי נראים, אך מוחשיים מאוד, להודיע באפריל 2008 על ביטולה של עסקת הטיעון וליצור את אחת התפניות החדות בעלילת 5 השנים האחרונות.

במבט לאחור, משהו באישיותו של קצב הפך את ההחלטה הזו לבלתי נמנעת. במבט לאחור הייתה זו גם ההחלטה הגרועה ביותר שקיבל בחייו. כל הניסיונות שבאו אחריה לתת פייט משפטי ולהיאבק על חפותו, התנפצו על קרקע העובדות, העדויות ומארג הראיות, שהוליך שישה שופטים בשתי ערכאות שיפוטיות להכריז עליו עבריין מין סדרתי.

ניתוח קר ומדעי

ההערכות שרווחו בימים האחרונים דיברו על כך שהשופטים "יגלחו" שנה או שנתיים מעונשו של קצב. ההערכות הללו לא התבססו על חשיבה משפטית, אלא על אותם נרטיבים דרמטיים הטבועים בציבור, המכיר את עולם המשפט, בעיקר דרך סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע.

החוכמה הציבורית דיברה אפוא על כך שגם אם השופטים לא יתערבו בממצאים העובדתיים של המחוזי - טענות ההגנה מן הצדק פתחו עבורם את הפתח להקל מעט בגזר הדין, לאזן בין הקשיחות של הותרת ההרשעות באונס על כנן, לבין תקופת המאסר.

אם השופטים היו פוסעים בנתיב הזה, הם היו עושים כך מתוך היסחפות אחר תחושות הבטן הציבוריות. לא ניתן היה לחתום בשתי ידיים על כך שהיסחפות כזו היא בלתי אפשרית.

אבל השופטים התעלו, וכתבו פסק דין שהוא מופת של ניתוח קר ומדעי, כאילו היו כימאים או ביולוגים הרכונים על מבחנות במעבדה מבודדת. כל אחת מטענות ההגנה, ביחס לכל אחד מן האישומים, נבחנה מכל צדדיה, תוך שמירת קשר עין עם שאלת הספק הסביר, שדי לו לנאשם כי יתעורר כדי להוביל לזיכויו.

את האישומים בעניינה של המתלוננת העיקרית, א' ממשרד התיירות, ניסו הסנגורים לבסס על 3 אדנים - שאלת מהימנותה, טענות אליבי ואי-היתכנות ביחס לשני אירועי האונס, ובראש ובראשונה - תזת ההגנה החלופית, שלפיה הראיות מבססות באופן סביר רומן או יחסים בהסכמה בין השניים.

בית המשפט העליון בחן בקפידה את כל הטענות הללו, בלי קיצורי דרך: השופטים לא חסכו מעצמם בחינה מעמיקה של מהימנות שני עדי המפתח בתיק - א' וקצב עצמו, או את לוחות הזמנים האפשריים העולים לפלטי שיחות הטלפון ואיכוני הטלפונים הסלולריים.

אלא שבסוף הבחינה הגיעו השופטים לאותן מסקנות שנקבעו גם בבית המשפט המחוזי: אין ראיות לביסוס תזת הרומן, הראיות אינן יוצרות ספק סביר בשאלת מרכיב הכפייה של יחסי המין, וגם טענות האליבי אינן שוללות את גירסתה של המתלוננת ביחס לאירועי האונס, גירסה שנקבעה כמהימנה. כך גם ביחס למתלוננות ל' ו-ה' מבית הנשיא, שבעניינן הורשע קצב במעשה מגונה והטרדה מינית.

אפקט מצנן על התקשורת

אם יש מקום שבו ראוי פסק דינו של העליון לביקורת, מדובר בפרק העוסק בטענות ההגנה מן הצדק של קצב. השופטים זיקקו את הטענות ל-3 ראשים - דיבור בשני קולות מצד התביעה, התנהלות נפסדת של הפרקליטות ו"שפיטתו המוקדמת של קצב בתקשורת והתבטאויות היועמ"ש".

אף שבשורה התחתונה 3 הטענות הללו נדחו, ונקבע כי אין בהן כדי לבטל את כתב האישום ואף לא כדי להקל בגזר הדין, הטענות על ההתנהלות של התקשורת ושל מזוז זכו לאוזן קשבת מצד השופטים.

הביקורת על נכונות אנשי הפרקליטות להתבטא תקשורתית בתיקים של נבחרי ציבור, ועל היקף הטיפול התקשורתי בעבירות מין של נשיא המדינה, היא המקום היחיד בפרשה כולה שבה נסחפו השופטים אחר תחושות בטן לא משפטיות. נשתכח מהם שאלמלא הדיווח, הסיקור, החשיפות והביקורת התקשורתית - נשיא המדינה לא היה עומד לדין בעבירות שבהן הורשע פה-אחד בסופו של יום.

לביקורת מצד שופטי העליון על ההתנהלות התקשורתית והתביעתית עלול להיות אפקט מצנן, שכמוהו כצנזורה עצמית, דווקא במקרים שבהם פועלים כוחות גדולים כדי למנוע מהתקשורת לחשוף פרשיות מביכות או פליליות של פוליטיקאים. לא צריך ללכת רחוק, התקשורת עצמה ברחה שנים ארוכות מבדיקת השמועות על עלילות המין של קצב.

חסד אחרון

גם אחרי שפסק דינו של קצב הפך לחלוט, שב האנס הסדרתי לביתו בקריית-מלאכי, חנוט בחליפתו ועניבתו. השופטים, ברחמנותם, העניקו לו עיכוב ביצוע נוסף לצורך התארגנות, של חודש ימים - יותר ממה שהעזו סנגוריו לבקש.

אולי ביקשו השופטים לתת לו חסד אחרון, גרם אחד של רחמים, אחרי משקולת ההרשעה והותרת המאסר על כנו. אפשר להניח שקצב ינחה את סנגוריו לפנות במהלך השבועיים הקרובים בבקשה לדיון נוסף, תוך התבססות על טענה כי קביעותיו של בית המשפט בסוגיית השפיטה התקשורתית מצדיקות ליבון בהרכב מורחב. אפשר גם שבקשה כזו תלווה בבקשה לעיכוב ביצוע נוסף. אין לבקשות הללו כל סיכוי.

תם הפרק החופשי בחייו של קצב. ההחלטה אם ימשיך להיאבק, בפניות למשפט חוזר ובבקשות חנינה, היא שלו. אם יבחר לעשות כן, ויופיע שוב בבתי משפט - הוא יעשה זאת לא בחליפה מגוהצת, אלא במדים כתומים של שב"ס.

צרו איתנו קשר *5988