שעת תשלום החובות

אם הכלכלה השלישית בגודלה בגוש האירו חדלת פירעון, המשמעות היא: סופו של הגוש

כיצד בעצם הצליח סילביו ברלוסקוני להישאר ראש ממשלה שנים רבות כל-כך, וזאת במדינה שבה התחלפה ממשלה עד אליו בממוצע מדי שנה? אחת התשובות, כמו במקרים רבים, היא האופוזיציה. או בעצם היעדרה. מעט מפתיע, בהתחשב במשבר הכלכלי המאיים לבלוע את גוש האירו או אף את האיחוד האירופי עצמו.

לכאורה, היינו מצפים להתעוררות של השמאל באירופה כולה, להפגנות של מיליונים. ברלין האדומה, וינה האדומה, פריז של הקומונה, ברצלונה הרפובליקנית - כל אלה הדים של עבר מפואר. דווקא כשנראה שהקפיטליזם במשבר אולי הגדול בתולדותיו - השמאל לא מצליח לגייס את ההמונים. יש הפגנות אנרכיסטים משתוללים, יש איגודי עובדים החרדים לפרנסתם - אבל אין המונים המשתקים את המדינה, ובעיקר - אין התלהבות. וברלוסקוני ידע לנצל היטב את הפוליטיקה המפותלת של ארצו, את המחסור בכריזמה אצל יריביו, באמנות.

לבסוף הוא נפל. וכמו שאל קפונה, מנהיג ארגון הפשע המיתולוגי בשיקגו, לא הובא לדין על הרציחות שביצע, הכספים שסחט, הברחת המשקאות וכל השאר - אלא על העלמת מס; כך ברלוסקוני לא הועמד לדין על החשדות הכבדים נגדו - אם בנושא שחיתות, ואם בנושאים המרתקים יותר ואסורים באותה מידה של יחסי מין עם קטינה וניצול מעמדו לרעה. הוא נפל בשל אותה אמרה ישנה נושנה של ביל קלינטון, שמיום ליום אנו רואים כמה היא נכונה: זו הכלכלה, טמבל.

ייתכן שתעלה על דרך המלך

כלכלת איטליה, אותו נס שהפתיע את אירופה ואת העולם פעם אחר פעם, בצרות צרורות. כתמיד נותרה להם הנגיעה, אותו משהו חמקמק שהופך מוצר איטלקי במיטבו - מכונית ספורטיבית, מגף אישה, חליפה לגבר, ארוחה משובחת - ליוקרתי ונכון.

וישנה התיירות. אבל על איטליה מונחות המשקלות של כלכלה שחורה עצומה, של ארגוני פשע רבי עוצמה, של אוכלוסייה ענייה יותר, משכילה פחות משל צרפת או גרמניה, למשל.

בוחריו של ברלוסקוני הם בני המעמד הבינוני: איכרים עצמאיים, בעלי עסקים קטנים ועוד. בסופו של יום, כשפוליטיקאי - וזה המבדיל בין פוליטיקאי למנהיג - צריך לבחור בין טובתו וטובת בוחריו לטובת המדינה - הוא בוחר בטובתו ובטובת בוחריו. וברלוסקוני לא ערך רפורמות נחוצות מאוד, אלא שרד במפגן לוליינות מרהיב פעם אחר פעם. וכעת מגיעה שעת התשלום. תשלום החובות: התשואה על איגרות חוב איטלקיות מגיעה ל-7% ויותר, כלומר השוק לפחות סקפטי באשר ליכולת רומא להחזיר את חובותיה. החוב הלאומי האיטלקי הוא כ-120% מהתמ"ג השנתי, כשכלל האצבע הוא שאסור לחוב להיות גדול מהתמ"ג.

אז, האם איטליה היא בעצם יוון - רק גדולה בהרבה? האם הכלכלה השלישית בגודלה בגוש האירו, הרביעית בגודלה באיחוד האירופי, היא למעשה חדלת פירעון? כי אם התשובה היא כן, זה סופו של גוש האירו.

אין תשובה חד-משמעית. לאיטליה נטל חוב כבד מאוד, כלכלה סטטית ובעיות מבניות. אבל החוב הפרטי נמוך יחסית, ויש לה פוטנציאל החזרת חובות. ומרגע שברלוסקוני התפטר, כבוי ועייף; ומונתה ממשלה שבראשה כלכלן ואיש ציבור מוערך, מריו מונטי, ייתכן שהמדינה עולה על דרך המלך.

כמובן, השותפים האירופיים שהורגלו בדרך הקשה לתעלולי ברלוסקוני העמידו את נציבות האיחוד האירופי למשמר, גננת אם תרצו, להשגיח על איטליה, לוודא שהקיצוצים והרפורמות שהועברו בסוף השבוע, מתנת הפרידה של ברלוסקוני לעמו, לא יישארו אות מתה בספר החוקים ברומא.

האם מונטי יוכל לגבש קואליציה יציבה; האם יוכל לא למצמץ כשההפגנות, המחאות והשביתות על הגזרות ישתקו את המדינה, כשאין לו גיבוי פוליטי? לא ברור. אני סבור שכן, ולו רק כי כשאיטליה מסתכלת מזרחה היא רואה את יוון, ויודעת את עתידה הכלכלי העגום של המדינה, של אזרחיה. לעתים - ויש שיאמרו תמיד - הפחד הוא התמריץ החזק מכל.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ בערוץ 1 ומגיש השעה הבינ"ל ברשת ב