נקמת הלוזרים

השבוע שלי: הכוח שמניע את מנצ'סטר סיטי העונה במאבק העירוני על אליפות הפרמיירליג, הוא תחושת האנדרדוג ■ ומוטי איווניר בדרך לזכייה באליפות (התירוצים)

1. אתמול (ד') חל יום-הולדתי, וכאוהד מנצ'סטר יונייטד, ציינתי אותו בלבישת הבגד הכי יפה שיש לי: רפליקה של החולצה שלבש דאנקן אדוארדס בגמר הגביע האנגלי שנערך ב-1957 בוומבלי. מה שחשוב כאן הוא לא יום ההולדת שלי (בגילי כבר לא חוגגים...), וגם לא הוויכוח העקר האם אדוארדס, ללא ספק הקורבן המפורסם ביותר של אסון מינכן (1958), היה השחקן הגדול ביותר בתולדות הכדורגל האנגלי (ממילא לפני עידן הטלוויזיה, הוויכוח הזה נותר תיאורטי בלבד), אלא העובדה שבסביבות אולד טראפורד, נמכרות עדיין חולצות משחק בנות כמעט 54 שנים...

רבות דובר בשבוע שעבר על ציון 25 השנים של אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד. מבלי לגרוע מאומה מהמחמאות שמגיעות בדין למי שהוא אולי מאמן הכדורגל הגדול בכל הזמנים, צריך לזכור שחלק מהגדולה של פרגוסון, היתה ניצול של ההיסטוריה המפוארת (והטראגית) של המועדון לצרכיו. אפילו בעידן שבו הכוכבים הם לא רק בעלי המאה, אלא, לעיתים קרובות מדי, גם בעלי הדעה, מצליח פרגי לגרום לשחקנים שלו להרגיש שהם חלק ממשהו גדול הרבה יותר. איך הוא עושה את זה? פשוט מאוד: כששחקן-כוכב מגיע לכל קבוצה אחרת בעולם, הוא רואה ביציע לא מעט אוהדים עם חולצת המשחק שלו. כששחקן מגיע למנצ'סטר יונייטד, הוא רואה ביציע, לצד מי שכבר הספיק להתחדש בחולצה שלו, גם לא מעט אוהדים עם חולצות של ה"באזבי-בייבס" המקוריים. כל היתר, כבר כמעט קורה בעצמו.

בכדורגל האנגלי הקשוח, מדובר בתכונה חיונית, כי באנגליה, יותר מבכל ליגה אחרת באירופה, לא זוכים באליפות במשחקים בין "הגדולות", אלא על הדשא הקפוא בבלקבורן, סנדרלנד - והעונה גם בסוואנזי, המקום שאליו תיסע יונייטד בשבת.

מזל שבמנצ'סטר לא קוראים את הטור הזה, כי גם כך הסיטי מתקשים להאמין למציאות שנשקפת אליהם מהתקשורת האנגלית: מנצ'סטר סיטי, במה שמסתמן עד כה כעונה הגדולה בתולדותיה, מחוררת כמעט כל רשת באנגליה, ועדיין העיתונות האנגלית עסוקה פחות בעובדה שהסיטיזנס נמצאים במקום הראשון, ויותר בכך שמנצ'טסר יונייטד לא נמצאת בו... לפעמים נדמה שהאנדרדוגיות הזאת הפכה לכוח המניע בקרב שחקניו של מנצ'יני, ומשמשת להם כדלק שכה חסר, בדרך-כלל לכוכבים ברמתם, כשהם מגיעים לבוץ האפרפר שמאפיין את הליגה האנגלית בחודשי החורף.

ואי אפשר להיפרד ממולדת הכדורגל בכלל, וממנצ'סטר בפרט, בלי הידיעה הביזארית של השבוע, לפיה מנצ'סטר יונייטד החתימה בשורותיה ילד בן חמש. אביו של הילד מסתבר, הוא בכלל אוהד של הסיטי, והילד מעריץ (עד כמה שאפשר בגילו) לא את רוני, אלא את מריו באלוטלי. כצפוי עוררה הידיעה הזאת לתחייה את אתרי האוהדים באנגליה. אוהדי היונייטד שאלו: אם כבר מגיעים לגילאים הללו, למה לא לשכפל גנטית את ראיין גיגס. אוהדי קבוצות אחרות הזכירו להם שאת זה, מתברר, גיגס עושה יופי בעצמו...

2. בעכו כבר לא יכולים לחכות: זו העונה השנייה שהם מוצאים את עצמם בצמרת ליגת העל, והעונה, עם מגרש ביתי חדש, הם מקווים לעלות אפילו עוד מדרגה, לא אליפות, אבל היי: מה רע לעכו להשיג כרטיס לליגה האירופית? רק שעם כל הכבוד לשאיפות הצנועות של עכו, בשבת מגיעה למגרש שלהם מכבי ת"א, שהיא הסיפור הגדול של המשחק הזה.

בתחילת העונה היה נדמה שהמאמן מוטי איווניר הצליח להוציא אל הפועל את מטרתו המוצהרת של הבוס שלו, מיטש גולדהאר ולהחזיר למכבי את המכביזם שכל כך חסר לה בעשור האחרון. אלא שככל שמתקדמת העונה, חוששים האוהדים שמכבי של איווניר מתחילה להזכיר את זו של אבי נמני: מקורביו של אלירן עטר טוענים ש"גומרים אותו" במועדון (והנה חידה לקוראים: האם אלירן עטר יצליח למלט את עצמו מגורל דומה לזה של שחקנים מוכשרים אך בעייתיים כמו ראובן עובד או ערן לוי?); למתווך בעסקת אלברמן חסרים, לטענתו, 50 אלף דולר בחשבון; ונדמה שאם יתעשתו - ומהר, עלולים בקרוב בקרית שלום למצוא את עצמם מעניקים לאוהדיה הרבים של מכבי את התואר שכבר נמאס להם לקבל מהקבוצה שלהם מדי עונה: אליפות בתירוצים.

3. יסלחו לי אוהדי הפועל ירושלים, אבל אם יש משהו שאני מאחל לכדורסל הישראלי לקראת המחזור הקרוב (שיתקיים ביום א') הוא שמכבי ת"א תפרק את הפועל ירושלים בהיכל נוקיה, ורצוי ב-40 הפרש לפחות. לא, לא הפכתי לצהוב, אבל גם לא לצבוע: חשבו לרגע מה יקרה אם חלילה תצליח הפועל ירושלים לנצל את עייפות החומר במכבי (אחרי משחק יורוליג הערב ומשחק בליגה האדריאטית בשבת). איזה כותרות צפויות לנו למחרת: "מי אמר שאין ליגה?" ישאלו-יכריזו כל מאחזי העיניים, כאילו שניצחון אחד, אפילו יושג בגמר הפיינל-פור, ישנה כאן מציאות של "מכבי ועוד עשר".

לכן, כדי שלא ימשיכו לפטם אותנו בשקרים, אני מתחנן בפני דייויד בלאט שלא לתת לאף אחד מהכוכבים שלו לנוח, ולא לעצור לרגע, גם אם ההפרש ייראה מכובד מספיק כבר בתום הרבע השני.