העירייה תוותר על חצי מיליון שביקשה לגבות באיחור

בעתירה מנהלית שהוגשה כנגד עיריית אור יהודה, נידונה שאלת האחריות שיש לרשות על טעויותיה. עיקרי העובדות הן כדלקמן: העותרת, "מפגש אנטבה", היא הבעלים של מבנה שהוקם על ידה והושכר לחברות שונות. ב-2002 קיבלה העותרת טופס 4 לכל קומות החניון, אך חויבה בארנונה רק מהשנים 2005 ו-2007 עת החלה להשכיר קומות אלו. בשנת 2006 גילתה העירייה כי העותרת לא שילמה ארנונה משנת 2002 ומשכך חייבה אותה באופן רטרואקטיבי בחצי מיליון שקל.

בעתירה מנהלית שהגישה טענה "אנטבה" כי מדובר בשומה רטרואקטיבית הסותרת את עיקרון החוקיות ואת עיקרון הסופיות ופוגעת באינטרס ההסתמכות שלה וכי מקרה זה אינו חריג המאפשר לעירייה לחייבה באופן רטרואקטיבי. העירייה טענה מנגד כי היא הוטעתה לחשוב על ידי העותרת שלשטחים אלו לא הוצא טופס 4. לטענת העירייה המדובר היה, אפוא, בנסיבות מיוחדות המאפשרות הטלת חיוב רטרואקטיבי שכן האשמה רובצת על העותרת שהטעתה את העירייה בפרט מהותי.

בית המשפט קבע בשבוע שעבר כי טענת העירייה בנוגע להטעיה משוללת יסוד. את טופס 4 מוציאה הוועדה המקומית, שהיא אחת מוועדות העירייה ולפיכך אין העירייה יכולה לטעון להטעיה בנוגע לקיומו. לפי בית המשפט, על העירייה חלה חובה כלפי תושבי העיר להתנהל באופן יעיל ומסודר ולכן אל לה להשליך על הנישום את האחריות למחדליה וודאי שאין מנהל הארנונה רשאי להסתמך על כך כי הנישום עצמו יעביר לו דיווחים שוטפים בדבר אישורים אשר הוצאו על ידי זרוע אחרת של העירייה.

קביעת בית המשפט כי העותרת לא הטעתה את העירייה, השליכה במישרין על גורל החיוב הרטרואקטיבי. במקרה זה, קבע בית המשפט כאמור כי העותרת התנהלה באופן סביר ולכן לא התקיימו הנסיבות החריגות לחיוב רטרואקטיבי, ובשל כך הוא ביטל את שומת הארנונה בגין קומות החניון.

נציין שפסיקה זו מתכתבת עם פסק דין אחר, שניתן בשנה שעברה במסגרת עתירה מנהלית שהגישה החברה הממשלתית תשתיות נפט ואנרגיה נגד עיריית חיפה. במקרה זה, החזיקה החברה מאז קום המדינה ב-95 דונם בנמל חיפה, אולם עד שנת 2004 לא שילמה ארנונה בשל טעות ברישומי העירייה. השאלה שעלתה הייתה, האם חובה על החברה להעמיד את העירייה על טעותה במהלך השנים שבהן נהנתה מפטור מארנונה. בניגוד לפסק הדין הקודם, נטתה השופטת במקרה זה דווקא לעמדה כי החברה הייתה חייבת להעמיד את העירייה על טעותה במיוחד לנוכח העובדה כי הייתה מודעת לטעות.

שני פסקי הדין הללו משקפים שתי תפיסות שונות בנוגע ליחסים בין אזרח לרשות. צומחת מתוכם שאלה לגבי מידת החובה לגילוי והגינות שחב האזרח כלפי עירייה הלוקה בעצמה בחוסר סדר ובחוסר יעילות.

לנוכח שתי פסיקות אלו מעניין יהיה לראות בעתיד מה יהיה כיוון ההתפתחות של הדין ביחס לחובת ההגינות של האזרח כלפי הרשות. האם המדיניות השיפוטית תטיל על האזרח חובות מופרזות של גילוי, או שמא מדיניות זו תטיל על הרשות את החובה להתנהל לפי כללים סדר ויעילות ראויים.

(עת"מ 2011-07 מפגש אנטבה נ' עיריית אור יהודה).

הכותב מרצה למשפט במרכז האקדמי כרמל