זהב מהחבית: הוויסקי הטוב בעולם, המקאלן הקלאסי, חוזר

"תפתח בבקשה את התיק". איש הביטחון בהיתרו נראה קשוח למדי. קורקטי, אבל קשוח. צייתי מיד. גל עכור של ריח נוראי עלה מתיק היד שלי. "מה יש לך בתיק?", התפלא הבריטי הצונן. "בגדים מלוכלכים...", עניתי בבהלה. גל הריח הפתיע גם אותי. אני מתקלח ומחליף בגדים בכל יום. "תוציא בבקשה את מה שיש לך בתיק", פקד נציג הוד מלכותה.

התחלתי להוציא את הבגדים. הם לא רק הסריחו, הם גם היו רטובים. אחרי כמה זוגות מכנסיים וחולצות, שלפתי מהתיק מדחום. בשלב הזה של ההיסטריה לא זכרתי כמובן שהוא שם. טיסת ההמשך שלי מניו-יורק לתל-אביב עמדה להמריא בעוד 45 דקות. איי לאב יו טרמינל.

"מה זה?", הרים האיש גבה בקוקנית.

"מדחום לבישול", עניתי בקול רועד. "והסכינים?", הגיב האיש שלי ל-3 הסכינים ששלפתי עכשיו. "סכיני טבחים. קח אותם. קח גם את המדחום".

עכשיו מצאה ידי הרועדת בקבוק. בקבוק ויסקי. סינגל מאלט. פתוח ומטפטף. "אוהו, מקאלן...", חייך לפתע האנגלי. "It's a fine whisky".

"קח גם אותו...", ניסיתי לסיים את הסאגה, מחבל בפוטנציה בעיני עצמי, שבטוח שהסקוטלנד יארד כבר בעקבותיו ותמונתו עולה עכשיו על המסך יחד עם אלה של קרלוס ושל קוזו אוקמוטו. "מה פתאום. אני אארוז לך אותו כך שלא ייזל גם בהמשך הטיסה", הפתיע איש הביטחון, It's a fine whisky, sir"".

15 שנה חלפו מאז, ועכשיו אני יושב בבר היין החמוד ג'ונו בכיכר מילאנו בתל-אביב עם אריק סגל, היבואן של מקאלן בישראל, ומספר לו את הסיפור הזה. אריק מוזג לי קצת מקאלן בן 12, שהתבגר בחביות שקודם יושן בהן יין שרי ספרדי. המקאלן הקלאסי. הוויסקי הטוב בעולם, לא רק לטעמי. אני לוגם קצת, ונהרה מתפשטת על פניי. הנה אתה שוב, חבר ותיק, הוויסקי הנפלא שכבר חשבתי שאבד לנצח. מתברר שלא לגמרי טעיתי.

לפני כעשרים שנה, החליטו אנשי מקלאן, הרולס רויס של עולם הסינגל מאלטים, לא רק באיכות ובמחיר, אלא גם בהיקפי הייצור המצומצמים יחסית אז, להפוך למפלצת זוללת; כזו שמתחרה בהיקפי המכירה של ענקים כמו גלנפידיך, גלנליווט וגלנמורנג'י. לצורך כך היו זקוקים לא רק לעוד ועוד שעורה מזן ה-Golden Promise האיכותי, אלא גם לעוד ועוד חביות. ומה לעשות שאין כל-כך הרבה חביות שרי בעולם, בטח לא כשאתה גדל מ-180 אלף קרטונים בשנה ל-640 אלף, והופך ליצרן הסינגל מאלט הסקוטי השלישי בגודלו והראשון מבחינת הכנסות.

חביות השרי הוותיקות הומרו בחביות ברבן אמריקאי קלות יותר להשגה, ואחר כך נוספו אליהן גם חביות עץ אלון חדשות לגמרי. התוצאה הייתה וויסקי בשם Fine Oak, סינגל מאלט ויסקי המיושן בשלושת סוגי עץ האלון - החדש, זה שאירח בחובו ברבן, וגם קצת מהזהב הישן, חביות השרי למקלאן בן 12 שהתיישן רק בחביות שרי. אני, שלא עקבתי לגמרי אחרי הפרטים, הצטרפתי לחרם המפורסם (זה שארבעה אנשים שמעו עליו) של שאול אברון על מקלאן. אין שרי, אין מקלאן.

והנה הפתעה. בקבוק מקלאן בן 12 שיושן אך ורק בחביות שרי, עומד על השולחן מולי. אני מוזג לעצמי מעט וויסקי ביד רועדת ומרחרח. האף והלב מוצפים בזיכרונות. הנה אני ושאול על הבר של יועזר, מפרקים עוד בקבוק. הנה אני בהיתרו מול המוכס החשדן. הנה אני שוב בחברתו של הוויסקי הטוב בעולם, אחרי שכבר חשבתי שנפרדנו לנצח. שלום, חבר ותיק.

אריק מזמין לעצמו דיאט ספרייט, ואני מחכה שהוא לא יראה ומערבב אותו עם ה"פיין אוק" המטופש. אבל גם זה לא הופך את הוויסקי המחולל לטעים יותר בעיניי. וכך גם מהדורת ה-25 שנה היוקרתית והיקרה להחריד. גם הוויסקי שיושן אך ורק בשרי, בן ה-18, מיותר מבחינתי. לא צריך יותר ממקאלן בן 12 שיושן בחביות שרי. לא אני לפחות.

מקאלן, הישן והחדש

מקלאן 12 שנה Fine Oak.אלגנטי, חלק, נעים ו... הו, כמה משעמם. מקלאן בלי מקלאן. חבל. 540 שקלים.

מקאלן 12 שנה Sherry wood. הסינגל מאלט, ולמעשה הוויסקי, הטוב בעולם. נקודה. אין-ספור שכבות ריח וטעם של הדרים, קרמל, צימוקים ומה לא. לא מעושן מדי, לא חזק מדי, אבל לא בלי כוח. בעיטה קטנה בחך, אבל נעימה. עדין ומלטף, אבל גם מאתגר. מופלא. אריק סגל מחברת צרפת-ישראל שם את היד בדרך לא דרך על מאה קרטונים מהזהב הזה. זה לא יישאר אצלו לנצח. 560 שקלים השווים את משקלם בזהב נוזלי.

מקאלן 18 שנה Sherry Wood. לכאורה זו אמורה הייתה להיות קפיצת מדרגה. מה רע? יישון בחביות שרי ישנות 18 שנה במקום 12. אלא ששוב מתברר שלא תמיד מרוויחים כשמיישנים שנים ארוכות, ארוכות מדי. הוויסקי עדיין מורכב ואלגנטי, אבל העקיצה נעלמת ואיתה, הפלא ופלא, גם האופי. נהדר, אבל מיותר. 1,700 שקלים, לא פחות.

מקאלן 25 שנה Fine Oak. ניחוח קלוש משהו וטעם כמעט תרופתי. לא טעים. לפחות לא לי. סליחה על חילול הקודש ועוד בלמעלה מ-5,000 שקלים. 5,250 שקלים.