מוסקבה סוערת: דמוקרטיה רוסית חדשה - או אנרכיה?

קומוניסטים, למרבה האירוניה, אינם אוהבים את הרחוב. אירוניה, מפני שמפלגות קומוניסטיות מאז ומעולם התיימרו לדבר בשמו. בהשראתן, התואר "עממי" התגנב לכל כותרת, לכל שם, לכל כינוי ולכל התיימרות. גם כאשר מפלגות קומוניסטיות הוציאו מיליונים אל הרחובות; גם כאשר המונים הוצעדו, או צעדו מרצונם, לפני במות הצדעה, מפלגות קומוניסטיות נזהרו שלא לרמוז כי לרחוב יש כוח משלו, למשל הכוח להוציא את המונופול הפוליטי מידיה של המפלגה.

אבל מי זוכר מפלגות קומוניסטיות. מי זוכר שרק לפני רבע מאה הן נלמדו בדחילו ורחימו בכל דמוקרטיה מערבית מתגוננת. ברוב המקומות הן לא נלמדו בזכות עצמן, אלא בזכות שולחיהן. להלכה, ולעתים קרובות גם למעשה, המפלגות האלה לא היו עצמאיות, אלא היו כפופות למרכז המכוון במוסקבה. זה לא היה אקט של התבטלות מצדן. זה היה אקט של משמעת מהפכנית. ההיררכיה חייבה אותן להישמע. וההיררכיה הזו נכפתה בכל הדרגים, עד אחרון החברים.

לנין, המהפכן האפקטיבי ביותר של כל הזמנים, העמיד אוונגרד מהפכני בראש המפלגה, וכונן "דיקטטורה של הפרולטריון". היא לא נועדה להתקיים לנצח. לא יהיה בה עוד צורך לאחר שיובטח ניצחון הסוציאליזם. עד שיובטח, קצב ההתקדמות לקראת סוציאליזם, ובמיוחד שיטות ההתקדמות, לא היו מעניינו של הרחוב. סטלין שנא את הרחוב. הרחוב היה קל דעת, נוח להתפתות לדמגוגים. סטלין כרת כל ראש שהרהורים פופוליסטיים חלפו בו.

איש מיורשיו לא העז לנקוט את מלוא שיטותיו, אבל הם ירשו ממנו את הפחד מפני הרחוב ואת האיבה העמוקה לפופוליזם. הרעיון שמישהו ישאב לגיטימציה מן הרחוב היה לזרא בעיניהם. בשלהי ברית המועצות הם הזדרזו להיפטר מפופוליסט בשורותיהם. הוא היה עסקן הולך בתלם מעיר מחוז חשובה אך רחוקה, אשר הוזמן אל מוסקבה כדרך שהרבה עסקנים הוזמנו אליה. זה היה תהליך הקידום במפלגה: ציות בפרובינציה הקפיץ את המציית אל דירה מרווחת ואל מכונית שרד בעיר הבירה. המציית הפרובינציאלי נועד להוסיף וללכת בתלם גם בקרמלין. אבל האיש הזה לא הלך בתלם.

שמו היה בוריס ניקולאייביץ' ילצין, מן העיר סוורדלובסק בהרי אוראל. כאשר עלה מיכאיל גורבאצ'וב לשלטון, ב-1985, הוא מינה את ילצין למזכיר המפלגה במוסקבה, זאת אומרת המוציא והמביא, המושל וראש העיר (שני תארים שלא היו קיימים במילון הסובייטי). בוריס ניקולאייביץ' נהנה להתחכך בכתפיהם של נתיניו. במקום להיכנס אל מכונית ה'זיל' המרווחת בבוקר, הוא נהג לעלות על קרון החשמלית, ולפטפט עם תושבי העיר.

הוא נעשה פופולרי במידה שלא היה שום מנהיג סובייטי מאז תחילת שנות ה-30. שמו של הפופולרי הקודם היה קירוב, הוא היה הבוס המפלגתי בעיר לנינגרד, ורבים במפלגה השתעשעו ברעיון להושיב אותו על כיסאו של סטלין. הדיקטטור הורה לרצוח את קירוב, והשתמש אחר כך ברצח כתואנה לגל הטיהורים הגדול הראשון שלו. טיהורים, אגב, לא היו פיטורים או הורדה בדרגה. טיהורים היו חיסולים פיזיים, לא רק של המחוסל, אלא גם של בני משפחתו ושל מקורביו. שלטון הפחד ירד על רוסיה.

ב-1987 כבר לא נהגו לירות ביריבים אמיתיים או מדומים. ילצין הורד אפוא בדרגה. הוא נעשה סגן שר השיכון. אחר כך הושפל בפומבי, ונבעט החוצה. כשלעצמה, ההדחה הזו הייתה התקדמות ניכרת. היא לא הייתה כרוכה אפילו בגלות או בבידוד. ילצין הוסיף לרצות לחזור לפוליטיקה. נסיבות יוצאות דופן אפשרו לו לחזור במהירות מסחררת, ולהנהיג את מהלך פירוקה של ברית המועצות.

בקיץ 1991 ניסו זקני המפלגה הקומוניסטית להחזיר את הגלגל אחור. הם בודדו את גורבצ'וב בבית הקיט שלו, בחצי האי קרים, הודיעו שהוא חולה, והכריזו בשמו על משטר צבאי. ילצין, עכשיו יושב ראש הסובייט העליון (מעין פרלמנט) של הרפובליקה הרוסית, נתקע בבניין הסובייט, במקום מרכזי למדי במוסקבה. החשמל נותק, הטנקים הקיפו את הבניין, והרחוב משך בכתפיו. הרוב המכריע של המוסקבאים לא התעניינו במיוחד בדרמה ההיסטורית. במרחק שתי תחנות מטרו מן "הבית הלבן" (כינויו של הפרלמנט) לא היה אפשר כלל להרגיש שמשהו קורה.

ילצין, אולי בעזרת טיפה מרה ואולי בעזרת מלאכי השרת, יצא החוצה, טיפס על טנק, והודיע לרוסיה ולעולם שהגלגל לא יתהפך. מעט-מעט התחילו מוסקבאים להיאסף אל הדגל. בניגוד למיתולוגיה של המהפכה הילצינית, הקהל מעולם לא היה גדול משלושים אלף, בעיר של 10 מיליון תושבים, גם כאשר כל-כך הרבה היה מונח על כפות המאזניים. אבל זה הספיק. המפקדים המקומיים סירבו לירות, ופאניקה אחזה את עסקני המפלגה, ההולכים המובהקים בתלם, האנשים שעלו לגדולה מפני שסירבו לקבל סיכונים או לחשוב באופן עצמאי. הקשר שלהם התמוטט שלושה ימים לאחר שהתחיל.

זה קרה ביום רביעי בשבוע. בשבת שאחריו נאספה במרכז מוסקבה העצרת הספונטנית הגדולה ביותר בתולדות רוסיה. אמרו שהיו בה לפחות מיליון בני אדם. אולי יותר. אולי פחות. בוגרי כיכר מלכי ישראל/רבין בתל אביב יודעים עד כמה קשה לספור. רק שכתוב נמרץ של ההיסטוריה יכול לייחס למיליון ההם את נפילת ברית המועצות. היא נפלה מפני שבראשה עמדה ההנהגה הבלתי דינמית וחסרת הדמיון ביותר שהיה אפשר להעלות על הדעת. אבל המיליון ההם דחפו אותה. הם היו הסיוט הגדול שלה. הם העניקו לגיטימציה לפופוליסט, לדמגוג, לאיש אמיץ ובעל כוונות רצויות, שהיה חף מכל מושג מה לעשות כדי להציל את רוסיה.

התרחקנו מן האופוריה

בעוד 10 ימים ימלאו 20 שנה להתמוטטות ברית המועצות. בהדרגה מתמעט והולך מספר האנשים הזוכרים מניסיונם האישי את גדולת הזמן ההוא ואת חשיבותו. זה היה המאורע הכביר ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20. מדינת משטרה ברוטלית הגיעה אל קצה. אזור הכיבוש הענקי שלה, שהשתרע מלב גרמניה עד גבול טורקיה, יצא לחופשי. מחנות הריכוז שלה התרוקנו. דיקטטורות בכל העולם, שישבו על כידוניה, התמוטטו או התרככו.

מי שלא טעם את האופוריה של הזמן ההוא לא טעם אופוריה מימיו. זה הזמן שבו רב המכר האינטלקטואלי הידוע ביותר היה "סוף ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה. היא הסתיימה, כתב ההיסטוריון האמריקאי הצעיר, מפני שהתחרות בין הדמוקרטיה הקפיטליסטית לבין הקומוניזם הטוטליטרי הוכרעה לטובת הדמוקרטיה. אין עוד אופציות.

ניחא. התרחקנו מן האופוריה, והתרחקנו גם מן האידיאליזציה של הדגם הפוליטי והכלכלי המערבי. יתרונו על-פני כל שיטה טוטליטרית מובן מאליו, אבל פגמיו כל-כך רבים, עד שאין הוא מצדיק שיעורים כאלה של אופוריה. אבל את זה אנחנו רשאים להגיד רק בחוכמה שלאחר מעשה, הרבה מעשה. לפני 20 שנה כמו נפתחו ארובות השמיים, וקול רם בקע מהן, "חופש לאנושות".

האופוריה ברוסיה הפוסט-סובייטית לא האריכה ימים. ילצין נענה לרדיקלים שביועציו, והודיע על טיפול בהלם: קפיטליזם יוכרז בן-לילה, הפיקוח על המחירים יוסר, המטבע הלאומי ינויד, נכסי המדינה יופרטו. לא היה כדבר הזה. ילצין הודיע שיידרשו "שמונה חודשים קשים" כדי להשלים את המעבר. להלן התחילו שמונה השנים הרעות מאוד של רוסיה. לא נעשה אפילו ניסיון להגן על ההמונים מפני התוצאות. חסכונות של שנים התאדו בן-לילה באינפלציה רצחנית. פרופסורים באוניברסיטאות מכרו שרוכי נעליים ברחובות.

ב-1993, בבחירות הדמוקרטיות הראשונות - כפי שהתברר הן גם היו האחרונות, מפני שבכל הסיבובים הבאים הייתה לפחות דרגה מסוימת של זיוף ושל אונס - מפלגה חצי-פשיסטית קיבלה את המספר הגדול ביותר של קולות. המפלגה הקומוניסטית הלא-מתוקנת באה במקום השלישי. גוש ליברלי-רדיקלי לא הצליח לנצל את הנסיבות לטובתו, אף כי מנהיגיו החזיקו ברסן השלטון.

המהירות שבה אבד לרוסים החשק להיות דמוקרטים הפתיעה את רוב המתבוננים הזרים. ציניות, אדישות, מרירות ורחמים עצמיים השתלטו על החברה הרוסית. רק התגייסות מלאה של האוליגרכים, של התקשורת, וכמובן של מנגנון הממשלה, אפשרה לילצין לחזור ולהיבחר לנשיא ב-1996, ממיטת חוליו. המערב הניד אז את ראשו בשביעות רצון, אף כי הראיות הנסיבתיות הצביעו על התערבות גדולת-ממדים במהלך התקין של הבחירות. האלטרנטיבה לילצין הייתה המפלגה הקומוניסטית. לא היה נעים להודות שהמפלגה שלא הייתה מוכנה להעמיד את עצמה לבחירות דמוקרטיות במשך שבעים שנה התקרבה לנצח בבחירות חופשיות חמש שנים בלבד לאחר שאיבדה את שלטונה.

ניצחון ילצין לא היה ניצחון הדמוקרטיה. הוא היה ניצחון האוליגרכיה. בהדרגה ניטל מן האוליגרכיה הזו כל צביון ליברלי או אידיאליסטי. האינטלקטואלים הצעירים שהקיפו את ילצין נשרו בזה אחר זה. בסופו של דבר נשארו רק אינטרסים כלכליים - ושירותי הביטחון. בסופו של דבר הם עשו יד אחת, והעלו לשלטון את ולדימיר פוטין.

קונספירציות ופוטין

קשה לחשוב על בחירה מעוטת השראה יותר מזאת. כקולונל בזרוע החיצונית של הקג"ב, משטרת הביטחון הידועה לשמצה, פוטין בילה שנים אחדות במזרח גרמניה. הוא המנהיג הרוסי הראשון מאז לנין, המסוגל לדבר איזושהי לשון מחוץ לרוסית. זה יתרון לא מבוטל, אבל זינוקו המטאורי אל הפסגה לא התיישב עם שום ציפייה טבעית ועם שום היגיון. אי-אפשר לייחס את הזינוק הזה לברק מיוחד או לכישרון רטורי; בוודאי לא לרקורד עשיר.

פוטין פשט את מדי הקג"ב זמן קצר לאחר נפילת ברית המועצות. קשרים מימי הקג"ב העניקו לו סדרת מינויים בלשכת ראש העיר של פטרבורג (לשעבר לנינגרד). הוא נעשה סגן ראש העיר, זמן קצר לפני שפטרונו נוצח בבחירות. אלמלא נוצח, מותר להניח שפוטין היה נשאר בפטרבורג, אולי מתמודד יום אחד על כהונת ראש העיר בעצמו. אבל כפי שקורה לעתים קרובות, תבוסה פותחת אפשרויות בלתי צפויות.

בארץ שתיאוריות קונספירציה הן לחם חוק, עניין סביר בהחלט הוא להניח שפוטין עלה לגדולה מכוח קונספירציה. זמן קצר לאחר שנבחר לנשיא, בשנת 2000, הוא דיבר באוזני פורום של שירותי הביטחון. הוא נשמע אומר שם, למרבה מבוכתם השקטה של השומעים, "ובכן, הקג"ב סוף-סוף הגיע לשלטון". אפשר להניח שזו הייתה הלצה, אבל אולי לא.

זה קרה במרוצת השנתיים שבהן ילצין החליף ראשי ממשלה בקצב מסחרר. בסוף שנות ה-90, כלכלת רוסיה קרסה. מחירי הנפט היו נמוכים מאוד, 12 או 13 דולרים לחבית. הרובל התמוטט, והדרך היחידה למנוע אינפלציה דוהרת הייתה לחדול לשלם שכר. הבורסה הרוסית הצעירה איבדה כמעט את כל ערכה ב-1998, והממשלה חדלה לפרוע את חובותיה הפנימיים.

פוטין הוזמן להצטרף לסגל הנשיאות ב-1996. עד מהרה הוא נעשה סגן ראש הסגל, אחר כך התמנה לראש משטרת הביטחון (את ראשי התיבות קג"ב החליפו בינתיים ראשי התיבות פס"ב), ובתחילת 1999 היה יועצו הראשי של הנשיא לענייני ביטחון. מקץ חמישה ראשי ממשלה בא תורו של פוטין, באוגוסט 1999.

מלכתחילה לא התייחס איש ברצינות אל המינוי הזה. אל נכון יעברו עוד שלושה חודשים, ומישהו אחר יוזמן לנסות את הנעליים. אבל להלן קרו שני דברים: קודם כול, שעון החול בנשיאותו של ילצין אזל והלך. מחלת הנשיא החמירה, והיה צורך בהול למשוח יורש לקראת הבחירות של שנת 2000. שנית, בקיץ 1999 חזר והתלקח צפון הקווקז.

ארבע שנים קודם עשתה רוסיה מיקח טעות, כאשר שלחה את צבאה נגד המורדים ברפובליקה האוטונומית הזעירה של צ'צ'ניה. הצבא לא היה מוכן, הפיקוד היה מושחת, לחיילים לא היה חשק להילחם, ואימותיהן התארגנו נגד המלחמה. למרבה חוסר הסבירות, הצבא הרוסי הובס בקיץ 1996, והסתלק מצ'צ'ניה חפוי ראש. הצ'צ'נים לא ידעו מה לעשות בניצחונם, מדינת-הכיס שלהם קרסה, והם נעשו יעד של עניין גובר מצד אסלאמיסטים בין-לאומיים.

ויכוח יינטש פחות או יותר לנצח על הנסיבות שבהן חזרה המלחמה והתלקחה. האם פיצוצים מסתוריים בבתי מגורים במוסקבה ובסטאברופול היו מעשי ידיהם של טרוריסטים צ'צ'ניים, כפי שטענה הממשלה, או פרובוקציה של משטרת הביטחון? וכיוצא בזה, האם מפקד צ'צ'ני בכיר שהנהיג פלישה לרפובליקה שכנה היה סוכן רוסי או הרפתקן גרנדיוזי?

יהיו התיאוריות אשר יהיו, קומתו של פוטין גבהה מאוד בזכות המלחמה בצ'צ'ניה. הפעם, הרוסים ניהלו מדיניות של אדמה חרוכה. בשלב מסוים, כמעט כל אוכלוסיית צ'צ'ניה נאלצה לגלות למחנות פליטים באזור סמוך. ערי צ'צ'ניה וכפריה חרבו, אבל המורדים הוכו. הפופולריות של פוטין גאתה. החודש לפני 12 שנה ילצין התפטר, ופוטין נעשה נשיא בפועל. שלושה חודשים אחר כך הוא ניצח ללא קושי בבחירות הכלליות.

הרגע המכונן: הצוללת טבעה

האם הידרדרותה ההדרגתית של רוסיה לזרועות משטר אוטוריטרי הייתה בלתי נמנעת? האומנם פוטין תכנן לצמצם במידה דרסטית את החירויות הפוליטיות, לחנוק את עצמאותה של התקשורת המסורתית (טלוויזיה, רדיו, עיתונות; לא אינטרנט, כפי שיוזכר בהמשך)? האם הוא תכנן מלחמה על חלק מהאוליגרכיה, כדי להחזיר לממשלה לפחות חלק מן הנכסים שאבדו לה בהפרטה הפראית של תחילת שנות ה-90? האם הוא תכנן לחזור ולהשתית את יחסי רוסיה עם המערב על יסודות של עימות ושל חשד?

קשה לדעת. מותר לפקפק בקיומה של תוכנית אב. סביר להניח שהיו לו יעדים. הוא רצה לחזור ולכונן את מרותה של הממשלה, לייצב את המטבע, להעלות את רמת המחיה, להתמודד עם המשבר הדמוגרפי הכרוני (רוסיה מאבדת בערך 700 אלף תושבים מדי שנה בשנה בגלל ריבוי טבעי ירוד); אבל את הקצב ואת השיטות הכתיבו הנסיבות.

רגע מכונן, אולי גורלי, היה טביעתה של הצוללת הגרעינית קורסק, בקיץ 2000, ארבעה חודשים ופחות לאחר תחילת נשיאותו של פוטין. העולם כולו עקב אחרי המאמצים לחלץ אותה מקרקעית ים בארנץ, צפונה מנורבגיה. ממשלת רוסיה נמנעה מלהזעיק עזרה חיצונית, שאולי הייתה מצילה את מלחי קורסק. ערוצי הטלוויזיה, שנהנו אז מחופש מלא, הקרינו סרטון של פוטין השזוף והרגוע בסקי מים בים השחור. משבר קורסק הניב כל מיני מסקנות אופרטיביות. אחת מהן הייתה הצורך להשליט מרות על הטלוויזיה, כדי שלא תביך את הנשיא.

רגע מכונן אחר היה, לפי המסופר, צלצול טלפון בזמן נאומו של חבר פרלמנט אחד, ב-2003. המטולפן היה אחד מרבים שקיבלו שלמונים נדיבים מחברת הנפט הפרטית הגדולה ברוסיה, יוקוס, בבעלות מיכאיל חודורקובסקי. המטלפן היה חודורקובסקי עצמו. הוא הורה לנואם מה להגיד, בשידור חי. יושב ראש הפרלמנט דיווח על כך לפוטין. חמתו של הנשיא בערה בו להשחית. הוא גמר אומר לחסל את מוקד הכוח היריב הזה. חודשים אחדים אחר כך, יחידת קומנדו של כוחות משרד הפנים עצרה את חודורקובסקי בנמל תעופה בסיביר. הוא הועמד למשפט ונשלח לכלא לשנים רבות, יוקוס חוסלה, וכל האוליגרכים האחרים מיהרו ליפול לרגלי פוטין.

עוד רגע מכונן, גם הוא ב-2003, היה התקפת הדמים על בית ספר בעיר בסלאן, בצפון הקווקז. התוקפים היו צ'צ'נים (גם כאן יש תיאוריות קונספירציה, אבל נניח להן). מאות ילדים נהרגו. בלי סיבה סבירה פוטין ניצל את הטרגדיה האיומה הזו כדי לבטל למעשה את האוטונומיה של מרכיבי הפדרציה הרוסית. זה היה מהלך אופורטוניסטי לחלוטין, רברסיה גסה של כל הישגי הדמוקרטיזציה ברוסיה. לרוב המכריע של הרוסים לא היה אכפת.

לא היה אכפת, מפני שמחירי הנפט התחילו לעלות תיכף לעליית פוטין לשלטון. האמרת המחירים פטרה אותו מן הצורך להכניס רפורמות של ממש בכלכלה הרוסית. תמלוגי הנפט מילאו את הקופות, העלו את רמת המחיה, אפשרו תשלומים סוציאליים נדיבים, ושיפרו את מצב הרוח. מעמד בינוני משגשג צמח בערים הגדולות, תיירים רוסיים מילאו כל חוף ים תיכוני, התפתחה תרבות צריכה חסרת תקדים. עניין טבעי הוא בשביל בני אדם לזקוף משברים לחובת הממשלה גם אם אין היא אשמה בהם, ולהעניק לה אשראי על שגשוג שאיננו מעשה ידיה.

קומוניזם? "זה היה חלום טוב"

הפופולריות של פוטין התפתחה לפולחן אישיות בסגנון לא נעים מעיקרו. הוא התחיל לפשוט חולצה לפני המצלמות כדי להפגין טון מרשים של שרירי זרוע וחזה, בגיל שבו רוב הגברים מעדיפים להישאר לבושים כמעט בכל הנסיבות. פוטין החצי-עירום התחיל לנופף ברובי ציד, או לרכוב על סוסים. הוא הצטלם במטוסי קרב ועל טנקים. התעמולה הזו, הצריכה להעליב כל דעת קהל דמוקרטית, לא העליבה את רוב הרוסים. אופוזיציה קטנה וקולנית הוסיפה להתקיים בשולי התהליך הפוליטי, והגיחה מפעם לפעם להפגנות רחוב זעירות במוסקבה. בהפגנות האלה נטו להיות יותר שוטרים נושאי אלות ויורי גז מדמיע ממפגינים. התגובות חסרות היחס נועדו לשגר מסר חד-משמעי: לא תהיה דמוקרטיה ברוסיה.

פוטין אינו מן המתפלספים. אבל שני רגעים בשלבי נשיאותו הראשונים רמזו למערב לאן נושבת הרוח. אחד היה במהלך ראיון עם שדר הטלוויזיה טום ברוקו, מיד לאחר שפוטין נעשה נשיא. ברוקו שאל אותו מה דעתו על הקומוניזם. הוא השיב ביובש, "זה היה חלום טוב, אבל לא ניתן למימוש". כאשר ילצין נשאל על הקומוניזם הוא היה נוהג להשיב בגינוי מוסרי והיסטורי של שיטה פוליטית, המוחזקת אחראית למותם של 27 מיליון בני אדם (על-פי הערכה מקובלת), אם ברצח, אם בהרג, אם ברעב, אם בגירוש ואם בכליאה. היה ברור שפוטין אינו שותף להתנערות מן העבר. זו אולי אחת הטרגדיות הגדולות של רוסיה. רוב הרוסים אינם חושבים שלקחי העבר מצריכים עמידה על המשמר נגד התחדשותה של מדינה טוטליטרית. רובם הנהנו בהסכמה כאשר פוטין הכריז שהתמוטטות ברית המועצות היא "האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20".

רגע שני של גילוי לב בא בשיחה פרטית, שתוכנה דלף אחר כך, עם הנשיא ג'ורג' דאבליו בוש, ב-2002. שנה אחת קודם בוש התרשם מאוד מפוטין. הוא סיפר שהתבונן אל תוך עיניו של נשיא רוסיה. "מצאתי שם את אלוהים", הוא אמר. ככה מדברים אמריקאים דתיים, בייחוד אלה המאמינים בחוויה הרוחנית והדתית של "הולדת מחדש". כך מדבר גם ג'ימי קרטר. אמונתם הכנה בהחלט גוזלת מהם לפעמים את שיקול הדעת הבוגר.

ב-2002 חדל אלוהים להתבונן מתוך עיני פוטין. הפעם נשבה מפוטין רוח צוננת של צאריזם רוסי לא-מתוקן מסוף המאה ה-19. כאשר בוש העלה מס שפתיים לרעיונות הדמוקרטיה ברוסיה, פוטין גמל בהרצאה ארוכה על תרבותה הפוליטית של רוסיה, שאינה מתיישבת עם דמוקרטיה ליברלית וזקוקה לאיש חזק. בוש חרק שיניים.

אגב, הניסיון להבקיע דרך אל לבו של פוטין נמשך. ב-2007, בוש האב התערב, והזמין את פוטין לבית החוף שלו במדינת מיין, בצפון מזרח ארצות הברית. האב והבן לקחו את פוטין למסע דיג, הרעיפו תשומת לב ידידותית עליו ועל אשתו, והפצירו בו לפתוח פרק חדש ביחסים עם ארצות הברית. זה לא קרה, והצורך של פוטין למצוא סיבות לעימות עם ארצות הברית התפתח כמעט לממדים כפייתיים.

ב-2008, בהתקרב הבחירות לנשיאות, פוטין עשה תרגיל שהתחיל להבאיש את ריחו בעיני חלק מן הרוסים. הואיל והחוקה אסרה עליו לחזור ולהתמודד על הכהונה בפעם השלישית, הוא התחיל סדרה של קריצות. הוא הטיל על אחד מנאמניו הצעירים, סגן ראש הממשלה דמיטרי מדבדב, להתמודד על הנשיאות מטעמו. הם הסכימו מבעוד מועד שפוטין יהיה ראש הממשלה. מלכתחילה היה ברור מי יאחז במושכות. ארבע השנים הבאות היו רצופות פרסה והעמדות פנים. במהלכן האריך הפרלמנט את כהונת הנשיא בשנתיים, והיה ברור כמעט לכול שזו תהיה מתנת החזרה של פוטין.

חודשים ארוכים ניסו הרוסים לנחש את כוונות פוטין. לבסוף, בספטמבר הוא הואיל להודיע שיחזור אל כהונת הנשיא בבחירות של 2012. מדבדב יהיה ראש ממשלתו. האפשרות שפוטין יכהן עד שנת 2024 הייתה באמת קצת יותר מדי, לפחות בשביל חלק מן המעמד הבינוני העירוני. גם בשעה שהפופולריות האישית של פוטין הוסיפה להיות גבוהה בכל קנה מידה מערבי, הפופולריות של מפלגתו צללה. התפשטות פנומנלית של המדיה החברתית ברוסיה, בייחוד בלוגים, העניקה חמצן בלתי צפוי לאופוזיציה. בלוגר נועז אחד טבע את הכינוי "מפלגת המועלים והגנבים" בשביל תומכי פוטין.

כיכר תחריר במוסקבה

בתחילת החודש נערכו הבחירות לפרלמנט. אף כי המשטר שקד למנוע הופעתן של מפלגות אופוזיציה אותנטיות, מפלגת השלטון הצליחה לאבד את הרוב העצום שלה. משני שלישים של המושבים היא ירדה לחצי או פחות. משקיפים רוסיים וקומץ של משקיפים זרים הרשיעו את התהליך כולו. לא זו בלבד שהיו דיווחים על זיופים מסיביים - עד גיחוך, עם ניצחונות של 100% ויותר של הקולות - אלא שהאווירה כולה הייתה לא-חופשית. התארגנויות והפגנות הוגבלו, אנשים הופחדו, התקשורת המסורתית צונזרה.

להלן קרה משהו לא צפוי. מעט מאוד אנשים הניחו את ייתכנותו. עשרות אלפי מוסקבאים יצאו אל הרחובות, בקור, בשלג, ברוח, כדי למחות על זיוף הבחירות. אלפים הפגינו גם בערים אחרות. אפילו הטלוויזיה המצונזרת לא העזה להתעלם מן ההפגנות. עוד הפגנות נקבעו ל-24 בדצמבר, יום השנה ה-20 לנפילת ברית המועצות. בהפגנות השתתפו כל הגילאים, כל הזרמים הפוליטיים. ראינו גרסה מוסקבאית של כיכר תחריר, כאשר ליברלים, קומוניסטים ולאומנים עשו יד אחת למחות נגד המשטר. זה כשלעצמו אינו מבשר טובות. כמו האסלאמיסטים של מצרים, אם גם לא בדיוק, הקומוניסטים הרוסיים חזקים לאין שיעור מן הליברלים, וללאומנים יש הרבה יותר מן המשותף עם הקומוניסטים. אבל בינתיים, החזית המשותפת הזו מעמידה את ולדימיר פוטין במבחן חסר תקדים. היגבר עליו ההרגל האוטוריטרי? הינסה לדכא את החזית הזו לפני שתתפתח לתנועת המונים? מותר לנחש שהוא מתחרט על התעלמותם של שירותי הביטחון מן האינטרנט. אפשר שהכול היה נראה אחרת אילו רק היה קונה את התוכנות הסיניות המתוחכמות לצנזור הרשת.

תגובתו הראשונה של פוטין על המחאה נגד הבחירות הייתה דפנסיבית-אגרסיבית. הסרטונים על מעשי הזיוף היו עצמם מזויפים, הוא הכריז; ואת ההפגנות עוררה הילרי קלינטון. מזכירת המדינה של ארצות הברית, בניגוד לשר החוץ של ישראל, שעתה להערכות המשקיפים הבין-לאומיים, והקדימה לגנות את הבחירות. אבל הרעיון שהיא עוררה את רבבות הרוסים לצאת לרחובות הוא נלעג ומעליב. בהאשימו אותה פוטין רק חיזק את הרושם שהוא נוהג בבני ארצו כמו היו ילדים.

אחדים משמשיו של פוטין הזהירו את צעירי רוסיה, כי הפגנות הדמוקרטיה שלהם עלולות להחזיר את רוסיה אל שנות ה-90 האיומות. מן האזהרה הזו בוקע הד רחוק ונשכח: הקיסרית האחרונה של רוסיה, אלכסנדרה הטרגית, זו שהוצאה להורג בידי הקומוניסטים יחד עם משפחתה, אמרה בשעתה ש"רוסיה זקוקה לשוט". נראה שהצאר הנוכחי וחצרוניו בהחלט מאמינים בזה.

כמובן, הוא יכול גם לנהוג אחרת. הוא יכול להתחיל להתיר את הרצועה, בהדרגה, מבלי לאבד שליטה. הוא יכול להרשות התמודדות ממשית בבחירות לנשיאות בחודש מארס. הוא יכול להורות על בדיקה יסודית של מהלך הבחירות לפרלמנט. הוא יכול להרשות לטלוויזיה שלו להחליף חנופה בקצת אמת. הוא יכול להפסיק לרדוף עמותות ציבוריות, ולהניח להן להיעזר בסובסידיות זרות מבלי לפקוד עליהן עוון של בגידה במולדת.

אם זה יקרה, פוטין יוכל ליילד דמוקרטיה רוסית חדשה מבלי לדון את רוסיה לאנרכיה. הסבירות מוכרחה להיחשב לנמוכה מאוד. פוטין אולי אינו קומוניסט, אבל הוא יורש של שיטות השלטון הקומוניסטיות. הוא שותף לחשד המסורתי העמוק כלפי הרחוב. הרחוב מפחיד אותו ממש כפי שהוא מפחיד את הקומוניסטים הסיניים. לרחוב יש איכויות לא רצויות ולא חזויות. למשטר מותר לדבר בשם הרחוב, אבל לרחוב אסור בהחלט לדבר בשם עצמו. הלאה ההמונים, לטובת ההמונים.