המחאה מגיעה גם לעבודה? "הנהלות לא מפחדות מעובדים"

שלושת העשורים האחרונים, בהם צמחה בהדרגה תרבות העבודה הניאו-ליברלית, הבהירו לכל עובד שהוא "לבד": בודד במערכה, עם החוזה האישי שלו מול המעסיק. האם בכוחן של הרשתות החברתיות לקרוא תיגר על אינדיבידואציה זו? האם מופעי האביב הערבי והמחאה החברתית בישראל יובילו לכיוון של יותר ויותר התאגדויות עובדים? והאם הקדקודים בהנהלות התאגידים הגדולים כבר חשים מאוימים ומקפיאים מהלכים מנוגדים לאינטרסים של העובדים פן יתאגדו?

בנאום שנשא בקיץ האחרון, התנבא מרק בניוף, מנכ"ל SalesForce, כי האביב הערבי יהפוך ל"אביב הארגוני", שבמסגרתו לקוחות ועובדים ימרדו בחברות שלא תהיינה "חברתיות" דיין - ולו בשל עלות ההתארגנות הזולה שמציעות הרשתות החברתיות.

נילי גולדפיין, מנכ"לית משותפת בנירם גיתן, חברה המתמחה בייעוץ למנהלים ולארגונים, שותפה למסקנות של בניוף. "לרוח שמנשבת מהאביב הערבי והמחאה החברתית", אומרת גולדפיין, "יש בהחלט השפעה על המתרחש בארגונים בישראל: בוויזה כאל התארגן ועד עובדים, בהוט מתארגן ועד, ב-yes מתחילים ניצנים של התארגנות, ובנטויז'ן - לפני המיזוג עם סלקום - גם החל גרעין של התארגנות".

העובדים מפחדים

לעומתה, צלי (בצלאל) גרינברג, יו"ר איגוד עובדי ההיי-טק בישראל, מפקפק במסקנותיו של בניוף. "כיכר תחריר, האביב הערבי או מחאת האוהלים, ממש לא רלוונטיים לעולם העבודה", אומר גרינברג, "ולא משפיעים על נכונות העובדים להתארגן ולדאוג לזכויותיהם הבסיסיות. אולי זה אפילו עובד הפוך: המחאה החברתית 'גנבה' את הנראות של מאבקי העובדים. למה? מכיוון שכאשר אנשים 'רעבים ללחם', סוגיות של זכויות עובדים נדחקות הצידה ותופסות כיסא 'משני'. יותר מכך. העובדים עצמם הפכו אפאטיים: באופן מוזר למדי הם מתמקדים במחירי הדלק, החינוך, המים או הארנונה, שנוסקים צפונה; אבל לא נותנים את הדעת מספיק על תוספת היוקר שמגיעה להם מהמעסיק. משם מה, זכות בסיסית כזו נראית להם כשייכת לזירה אחרת".

* איך אתה מסביר את זה, לאור העובדה שהפרט למד על כוחו של הפייסבוק ממחאות הקיץ?

גרינברג: "זו חידה גם בעיני, אבל אני משקף את השטח: היום העובדים כל-כך חוששים פן יפוטרו, והם מתרכזים כל כולם בתרחישי 'משחק כיסאות' ובניחושים 'מי מאתנו ילך ראשון'. במילים אחרות, עובדים טרודים היום בשאלה איך לשמר את הסטטוס-קוו ולא ב'לשפר אותו', ולכן הם לא עולים על בריקדות או נלחמים על זכות בסיסית כמו תשלום שעות נוספות.

"איך מגיב היום עובד היי-טק טיפוסי בן 42, שמפוטר בלי שימוע בגלל גילו? ברוב המקרים הוא מפחד להתלונן, מרכין את הראש ומקבל עליו את גזר הדין. הוא אפילו מפחד לכעוס. כשאנו מייצגים אותו מול המעסיק, הוא יבקש מאתנו שנפעל בצעדים זהירים, בלי להרגיז את מעסיקו, כאשר הרגש הכי בולט הוא פחד - גם מהמעסיק הנוכחי וגם מהמעביד העתידי ('שלא תצא לי תדמית של טרבלמייקר'). בנסיבות כאלו, הסיכויים להתארגנות עובדים פוחתים".

החברות מתעלמות

* האם הדי המחאות גורמות להנהלות לחשוש מהתארגנויות עובדים?

גרינברג: "המחאה לא חלחלה להנהלות בכל הנוגע לתנאי עובדיהן, בוודאי שלא בהיי-טק. אם כבר יש משהו שמלחיץ אותן, זה החשש מלקוחות או מחרמות צרכניים, דוגמת חרם הסטודנטים על תנובה. אך בכל הנוגע לזכויות עובדים? ישראל היא ממש מערב פרוע. אין כאן אפילו אכיפה של חוקי עבודה בסיסיים".

גולדפיין: "אני כן רואה בהנהלות שינוי בכל הנוגע לשיח הפנים-ארגוני. אם פעם עובד שאל שאלה קנטרנית ונענה בציניות, הרי שהיום ינסו להעניק לו תשובה רצינית, מפורטת ומורחבת. תהיה גם הקשבה לרטינות של עובדים במסדרונות. זה לא שהנהלות חוששות מעובדים ברמת הפרט, אבל הם כן נותנות את הדעת על מה שהמחאה החברתית העצימה: את הנגישות של הפרט ל'יחד' ואת יכולתם של העובדים להתאגד היום בקלות יחסית".

* האם זה ישפיע על ההנהלה להקפיא מהלכים כמו קיצוצי שכר ופיטורים, כדי לא לדחוף עובדים להתארגנות?

גולדפיין: "ממש לא. הנהלה לא תעלה שכר מחשש להתארגנות, היא גם לא תקפיא קיצוצים או פיטורים, אבל היא תתקשר את המהלכים שלה בצורה מהירה יותר, שקופה יותר, משתפת יותר, תוך התייחסות למפוטרים באופן הגון. אומר זאת כך, הם ינסו 'להרוג' את עצי הבאובב בעודם קטנים. אני יכולה לספר, שמנהלי משאבי אנוש אומרים לי שהיום הן עסוקות באיתור אותם אנשים (מוקדי כוח בקרב העובדים) שיובילו להתאגדות בפוטנציה, כדי להקדים תרופה למכה ולנהל איתם שיח מכבד.

יש לי דוגמה עדכנית מימים אלה ממש: בארגון אחד לו אנו מייעצים, החליטה ההנהלה להקטין לעובדים את שטח הקיוביקל (תא העבודה) - ללא ספק, הרעת תנאים. אבל עוד לפני שהחלו התלונות, אנשי משאבי אנוש הזדרזו לערוך שיחות ריכוך עם העובדים והסבירו להם את הרציונל למהלך".

רק בגיבוי חרם צרכני

פרופ' דני גוטווין, מומחה להיסטוריה כלכלית מאוניברסיטת חיפה, מסופק אם למחאה החברתית או לאביב הערבי יהיו השלכות על התארגנויות עובדים. המחאה, לדבריו, העניקה רוח גבית לפעולה קולקטיבית ולהכרה ב"כוח של יחד", אבל זה כשלעצמו לא מספיק.

"זו לא קלות הנגישות שעושה את פריצת הדרך", מסביר גוטווין, "שהרי גם לפני עידן הפייסבוק, היה מכשיר להפצת מסרים מהירה כמו דואר אלקטרוני. המחסום אכן מונח בפחד של כל פרט לחתום, כדי להצטרף לוועד או לארגון עובדים, ונכון לעכשיו העובד הבודד מפחד לחתום מחשש שההנהלה תנקום בו.

"איפה זה יכול להצליח? רק אם ראשי ההתארגנות ישכילו להפעיל גם לחץ צרכני על ההנהלות. הנהלות ארגונים עסקיים מפחדות מצרכנים - לא מעובדים. הנהלת פרי גליל לא תפחד לפטר עובדים, אבל היא כן תפחד מחרם צרכנים שיתמוך בעובדים. תובנה זו חייבת להיות חקוקה בתודעתם ובתוואי הפעולה של מובילי התאגדויות העובדים, שכן אחרי הכול - מחאת הקיץ יצרה תרבות חדשה ואולי גם סנכרון בין זכויות העובדים לזכויות הצרכנים".