המדריך למסתבך: איך להגביר התחרותיות בשוק הבנקאות

1. צוות לא לעניין. בשבוע שעבר בנק ישראל ירה לעצמו ברגל. זה קרה עם הקמת "צוות עבודה בין משרדי לבחינת הגברת התחרותיות בשוק הבנקאות", בהתאם להמלצות ועדת טרכטנברג. הצוות הזה, בראשות המפקח על הבנקים, דודו זקן, אמור להגיש את מסקנותיו תוך 120 יום, לאחר שיבחן וימליץ על צעדים להגברת התחרותיות ו"ייתן דעתו לאמצעים שונים לפישוט המוצר הבנקאי, להעצמת כוח המיקוח של הלקוחות ולשיפור ושכלול תחום שירות נתוני האשראי במגזר משקי הבית והעסקים הקטנים".

בהנחה מבוססת שזקן ואנשי הפיקוח על הבנקים מכירים את המערכת הבנקאית על בוריה, את הבעיות והחסמים בה, לשם מה הם צריכים "צוות בין משרדי"? מה הם יגלו בארבעת החודשים הקרובים שהם לא יודעים היום? האם נוכחותם של בכירי האוצר, ערן היימר מהחשכ"ל ואייל אפשטיין מאגף תקציבים, היא זו שתביא להם את ההארה?

זאת ועוד, האם בנק ישראל זקוק לוועדה כדי להחליט ולבצע? ראינו כבר שכאשר הפיקוח על הבנקים רצה לפעול - בהלימות ההון, במשכנתאות, בנדל"ן או במגבלת לווים - הוא פעל במהירות ומבלי לשאול אף אחד. אז מדוע כדי להגביר את התחרותיות במערכת הבנקאית נדרש בנק ישראל להקים צוות בין משרדי? נכון שוועדה שעבודתה תחומה בזמן מעלה נושאים לסדר יום, וכופה התעסקות מובנית בבעיה. אבל אם זקן חושב שיש לעשות צעד כלשהו להגברת התחרותיות בין הבנקים, שיעשה אותו. מי הפריע לו לעשות את זה עד עכשיו?

שני צעדים להגברת התחרותיות

ומדוע אנו סבורים כי זוהי ירייה ברגל? הרי בסך הכל מדובר בשבעה עובדי מדינה שיבזבזו את זמנם במשך ארבעה חודשים ויגישו דוח שיקבר במגירה עלומה. כי זקן מכניס עצמו לשדה מוקשים. הקמת צוות ברעש גדול יוצרת ציפיות לשינוי, ושינוי כזה אינו עניין פשוט או מהיר. זקן מסנדל את עצמו מול הציבור וחברי הכנסת, במהלך שתוצאותיו לא ברורות, כאשר לוח הזמנים הלוחץ עשוי להביא להמלצות פופוליסטיות שנשמעות טוב אבל תועלתן לא ברורה.

אז מה כן ניתן לעשות? הנה שני צעדים שיכולים להגביר את התחרות בענף הבנקאות: הקמת Credit Bureaus: זה מונח שעדיין אין לו תרגום טוב בעברית. הכוונה לגופים שיאספו מידע על אמינותו של אדם ועמידתו בהתחייבויות הכספיות שקיבל על עצמו. חוק נתוני אשראי אמנם נחקק לפני עשור, אבל בלחץ הבנקים הגדולים נקבע כי מותר לאסוף מידע שלילי בלבד ולא מידע חיובי. אך דווקא מידע חיובי, שהחוק אוסר לאסוף, יקטין את הסיכון הכרוך במתן אשראי ללקוח ספציפי, ויאפשר לבנק מתחרה, שאינו מכיר את הלקוח, לתמחר את פרמיית הסיכון הנדרשת ולתת לו הצעה בעלת ערך.

שקיפות בעמלות: כיום תעריפון הבנק הוא בלוף. בין המחיר הרשמי למחיר הממוצע יש פערים של עשרות אחוזים, והבנקים יכולים לתת הנחות מפליגות למי שהם רוצים. הלקוח הממוצע לא מודע לכך. לכן, יש לדרוש מהבנקים לפרסם את המחיר שהם גובים בפועל. כך יהיה ללקוח בסיס להשוואה אמיתית בין הבנקים, ויכולת להתמקח עם הבנק שלו. בשביל זה לא צריך להקים ועדה, אלא לקבל החלטה ולעשות.

2. הבנק נגד היו"ר לשעבר. לפעמים עולות בנו תמיהות לגבי שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות: מה עובר להם בראש לפני שהם מטפסים על עץ גבוה? מדוע הם נוקטים צעדים שבעליל לא יגרמו להם תועלת?

הפעם מתעוררות התהיות האלה בעקבות פרשת הפיצויים של יו"ר דיסקונט לשעבר, אריה מינטקביץ'. הנה תמצית הסיפור: מינטקביץ' עזב את דיסקונט לאחר הפרטתו ב-2006, ונקבע כי יקבל מענקי פרישה בסך 17 מיליון שקל. חלק מהמענקים ניתן לו כ"פיצוי על הפסקת כהונתו כיו"ר והבעת הערכה לתרומתו יוצאת הדופן לבנק". אך המענק עליו הוסכם לא שולם עקב התנגדות האוצר. דיסקונט המשיך לדווח בכל דוח כספי שנתי על העניין, והסביר כי "בכוונתו להביא את התשלום לאישור הדירקטוריון".

שלוש שנים לא אירע דבר ובשנת 2009 סוכם כי תהיה בוררות. הבורר הראשון, פרופ' יעקב נאמן, לא השלים את תפקידו מאחר שמונה לשר המשפטים. הבורר השני, עו"ד פיני רובין, לא הספיק להיכנס לתפקידו כי באוצר הטילו וטו וטרפדו את המהלך. לאחר מכירת מניות המדינה בבנק לפני שנה, ציפה מינטקביץ' להמשך ההליך, אך בדיסקונט גררו רגליים והציבו התניות שונות. בשבוע שעבר נמאס למינטקביץ' והוא הגיש תביעה נגד הבנק.

הרבה תמיהות עולות מהפרשה. אם דיסקונט הכיר בצורך לשלם למינטקביץ' כבר בשנת 2006 ואף הפריש את הסכום הנדרש, מדוע כעת הבנק מתנהל מולו בצורה כה אגרסיבית? אם דיסקונט רצה לשלם בשנת 2009 אך האוצר הטיל וטו, מדוע לאחר שהמדינה מכרה את מניותיה, לא נפתרה הבעיה? איך דיסקונט שהסכים לבוררות אצל רובין ב-2009 טוען כעבור שנתיים כי יש להחליף את אותו רובין על רקע קשרי עבר עם מינטקביץ'?

מינטקביץ' היה יו"ר דיסקונט תשע שנים. הוא העביר את הבנק דרך תקופה קשה בה היה חשש אמיתי להישרדותו, והביא אותו בהצלחה עד להפרטה. לא ראוי שינהגו בו כך.

אבל בואו נניח רגע את הצדק והמוסר בצד. האם בדיסקונט חשבו על העניין עד הסוף או עשו שיקולי עלות/תועלת? האם הביאו שם בחשבון את הפגיעה במוניטין הנובעת מהסיטואציה המביכה בה יו"ר בנק מגיש תביעה נגד הגוף שבראשו עמד? הרי עורך דינו של מינטקביץ', רם כספי, לא יהסס להעלות את בכירי דיסקונט, ואת בעל השליטה מתיו ברונפמן, לדוכן העדים. האם בבנק לא מבינים את הנזק שנגרם להם מעצם התביעה?

 הכנסות הבנקים מהמגזר הקמעונאי