המשוגע הוא בעל הבית

מי שלא ראה אבל בפיונגיאנג השבוע, לאחר מות "המנהיג היקר", לא ראה אבל מימיו

משה לשם היה שגריר ישראל בקונגו - ובדנמרק. שני הפכים גדולים יותר כמעט לא יתכנו: קונגו הייתה עריצות ברוטלית, עם פולחן אישיות יוצא דופן; דנמרק הייתה, ועודנה, דמוקרטיה ליברלית להפליא, עם מלך לצורכי קישוט בלבד.

השגריר לשם ייצג את ישראל בשתי הלוויות ממלכתיות: זו של אם הנשיא מובוטו, בקונגו (שנקראה אז "זאיר"), ב-1971; וזו של מלך דנמרק, פרדריק התשיעי, שנה אחת אחר כך. בהלוויית אמו, מובוטו ציווה על ההמונים לבכות: אנשים התייפחו ברחובות, ומרטו את שיערם; בהלוויית המלך, הכול שמרו על איפוק מכובד. שגריר ישראל לחץ את ידי המלכה האלמנה, וסיפר לה על ניסיונו בקונגו. המלכה חייכה, ואמרה: "אה, מובוטו הוא קיסר, ואני רק מלכה פשוטה".

את הסיפור הזה סיפר לשם בראיון לפני 35 שנה. מראות האבל של השבוע מפיונגיאנג היו מזכירים לו בוודאי את קינשאסה של שנות ה-70. "המנהיג היקר" קים ג'ונג איל נפח את נשמתו, ואזרחי "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה" לא סתם התאבלו, לא סתם התייפחו, אלא געו בבכי, במחוות של סף-היסטריה. נשים קשישות התמוטטו על המדרכה; גברים צעירים כרעו ברך, וחבטו באגרופיהם על הבטון; נערות מחו מפלים של דמעות. היה נדמה שהארץ כולה זקוקה באופן דחוף לוואליום, מפני שהיא לא תעמוד באבל הזה.

כרסו העגלגלה, סנטרו הכפול

על אף התווית "רפובליקה עממית", צפון-קוריאה היא קיסרות צבאית לכל דבר. המת היה הקיסר השני לבית קים, והוא ירש את אביו, מייסד המדינה, ב-1994. במות האב, קים איל סונג, הוכרז אבל שנמשך שלוש שנים. קים השני לא ירש את תוארו של אבא. איש לא ירש את תוארו. קים הראשון מוסיף להיות "הנשיא הנצחי". קים השני הסתפק בתואר "יושב ראש הוועדה הצבאית". הוא לבש מדים צבאיים מגוחכים למראה, שהבליטו את כרסו העגלגלה. אפשר שכרס ופימה נחוצים לכל קיסר צפון-קוריאני. קים השלישי ירש את הכתר בגיל 28. הוא שמן מאוד. מאוד, מאוד. עם סנטר כפול.

הסיפור היה יכול להיות אופרטה מבדחת, אלמלא הייתה הקיסרות הצבאית הזו חמושה בנשק גרעיני, וכנראה גם ביכולת לשגר אותו למרחקים ניכרים. העולם החיצון רגיל לפחד מפני סודותיה של צפון-קוריאה. השבוע הוא נחרד בייחוד מן הקלות שבה המשטר הצליח להסתיר את דבר מותו של קים במשך 48 שעות. בעולם שבו לוויינים מצלמים את חלון חדר השינה שלך, וציוד ציתות אולטרה-מודרני מתחקה אחרי כל הגה וסיגנל, מות הקיסר לא נודע אלא כמה דקות לפני שהטלוויזיה הצפון-קוריאנית הודיעה עליו (הקריינית מיררה בבכי, אלא מה).

איזה פירוש צריך לתת להפגנות האבל המזעזעות? קודם כל, אין זה עניין נדיר בשביל המונים לאבד את עשתונותיהם במות הרודן. כאשר מת סטאלין, ב-1953, מיליוני אזרחים סובייטיים התאבלו עליו בכנות גמורה. הם האמינו ש"כבתה שמש העמים". במוסקבה נמחצו אז מאות בני אדם למוות בעומדם בתור לחלוף על פני ארונו. כמעט 25 שנה של פולחן אישיות מוטרף טבעו חותם עמוק. סופר אז שאפילו אסירים במחנות הכפייה של סטאלין התאבלו. מותר להניח שגם מועמר קדאפי, גם סדאם חוסיין, היו נהנים מהיסטריה של פרידה, אילו השכילו למות לפני שאיבדו את השלטון.

הכל לא הצגה

למתנגד של המשטר הצפון-קוריאני יש הסבר אחר. רים צ'ון ריונג שירת בצבא הצפון במשך 17 שנה, ונמלט דרומה בשנת 2000. הוא ניסה השבוע להסביר במסיבת עיתונאים בסיאול בירת הדרום: "גם אם אינך עצוב, ואינך רוצה לבכות, אין לך ברירה. אם הדמעות אינן זולגות מאליהן, עליך להרטיב לפחות את פניך ברוק". אבל רים אינו מסיק את מה שנדמה שהוא מסיק. לא זו בלבד שאין הוא אומר, "הכל הצגה", אלא הוא מטעים, "צפון-קוריאה הרבה יותר מוצקה ממה שאתם חושבים".

עריק אחר מן הצפון, דו מיונג-האק, אמר באותה מסיבת היעתונאים, כי האבל הפומבי המוחצן מתיישב עם הערכים הקונפוציאניים של החברה הקוריאנית. צריך להראות צער, לא רק להרגיש אותו, כאשר מת מנהיג.

קשה לדעת. המשטר שקד להציג את קים הראשון ואת קים השני כהוריה של קוריאה. קים השני היה "האב הגנרל". במדרג הצפון קוריאני, אבהות ביולוגית הייתה כמעט עניין טכני. קשרי המשפחה העמוקים ביותר היו בין העריץ ובין נתיניו. היסטוריון אמריקני של קוריאה, ב. ר. מאיירס, כתב בספר שיצא זה לא כבר:

"בעוד שהנאצים חשבו את ה'ארים' לבעלי עליונות גופנית ושכלית על פני כל הגזעים האחרים, ובעוד שהיפנים חשבו כי עליונותם המוסרית הגנה עליהם במרוצת ההיסטוריה, הנה הקוריאנים מאמינים כי הם טהורים כילדים וממילא גם חשופים לחלוטין לפגיעתו הרעה של העולם החיצון. הם זקוקים איפוא למנהיג-אב כדי להבטיח את עצם שיורם".

לדעת מאיירס, התפיסה העצמית הזו מחסנת אותם מפני שאיפות התפשטות בתור שכאלה, מפני שמשימתם העיקרית היא להימנע מחיכוך עם העולם החיצון. במשוואה רבת הפרדוקסים הזו, הרתיעה מהתפשטות מגבירה, לא מחלישה, את הסכנה שהם יאיימו על שלומה של דרום-קוריאה. "בעיית הביטחון העיקרית שלהם", כותב מאיירס, "אינה אמריקה, אלא שגשוגה של מדינה קוריאנית אחרת, אשר אזרחיה מקבלים ברצון את המשך חלוקתה של קוריאה" (מתוך הספר "הגזע הנקי ביותר: איך הצפון-קוריאנים תופסים את עצמם ומדוע זה חשוב", ניו יורק, 2010).

לשון אחר, האיום הגדול ביותר הנשקף למשטר בצפון-קוריאה הוא נכונותם של אחים קוריאנים מעבר לגבול לבחור מרצון אורח חיים, המנוגד מעיקרו לרעיון הטוהר וההסתמכות העצמית.

רק שיעזבו אותנו בשקט

איך משקללים פקטור כזה בתוך משוואה פוליטית? התשובה היא בדרך כלל שאין משקללים. ארה"ב חזרה ונכוותה כאשר הניחה שדיפלומטיה רציונלית תניב תוצאות רציונליות. דיפלומטיה רציונלית היא זו של קח ותן, בייחוד כאשר ה"קח" משרת אינטרסים מובהקים של המקבלים, כמו למשל מאכיל את רעביהם, או מזין את תחנות הכוח החשמליות שלהם. תוצאות רציונליות הן קודם כל תוצאות חזויות.

לא כאן, לא עם הדמויות הפועלות, לא עם האתוס הלאומי הזה. צפון קוריאה-מפחידה, קודם כל מפני שאי אפשר לנהל איתה יחסים פרגמטיים, אלא לפעמים. מי שחושבים כי נוסחת "בעל הבית השתגע" היא בסיס לתורת ביטחון לאומי מוזמנים לשלוח את צועריהם אל האקדמיה בפיונגיאנג. שם בעל הבית אינו צריך להשתגע. הוא משוגע. התוצאה היא שאיש אינו משתעשע במחשבה לתקוף אותו, או להגיד לו מה לעשות. רק שיעזוב אותנו בשקט. המונים רעבים ללחם? מה לעשות.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com