סובלנות לא באה בחשבון

התגובה הציבורית לסוגיית "הדרת נשים" בימים אלה היא, מצד אחד, תגובת יתר (הקריאות הקשות לאכיפה דרקונית פלילית), ומצד שני, תגובת חסר, המתעלמת מהבעיה האמיתית.

דרכו של שלטון היא, למסגר בעיות חברתיות עמוקות כ"עשבים שוטים" וכקיצוניים, שצריך לטפל בהם באמצעים פליליים. זו זריית חול בעיניים. פשיטא, שמעשים אלימים ועברייניים אחרים צריכים להיות מטופלים על-ידי גורמי אכיפת החוק. חייבת להיות אכיפת חוק משמעותית, אולם היא צריכה להיעשות תמיד, תוך הקפדה על חוקיות ומידתיות, תוך התאמת התגובה האכפתית לנסיבות הקונקרטיות של כל מעשה עברייני. היסטריה והתלהמות ואכיפת חוק הם דבר והיפוכו.

אולם, אין בכך משום התמודדות של ממש עם הבעיה. התופעה של דחיקת נשים לחלקו האחורי של אוטובוס, תוך הסתמכות על הסכמתן של מי שאינן יכולות להביע חוסר הסכמה (אלא אם הן גיבורות), היא מעשה של השפלת נשים. הצטברות של מקרים כאלה, עולה כבר כדי מדיניות חברתית של פגיעה בכבודן האנושי. כך גם היתר שלא להשתתף באירוע צבאי - יהא טיבו אשר יהא - בשל שירת אישה. תפיסת האישה כיצור נחות, או כמי שכל הווייתה מתמצה כגירוי מיני, היא חרפה לכל מי שמאמין, כי בני האדם נבראו בצלם אלוהים.

הציבור המתון בישראל ינהג כשוטה אם יאמץ לעצמו גישה של כבוד או סובלנות לכל גחמה של חומרה, שממציאים מוחות מעוותים בקצוות הציבור הדתי. ניתן למצוא ראיה בכתבי הקודש לכל פגיעה בשוויון, ואף למעשי תועבה חמורים מכך. אין סיבה טובה שהציבור המתון בישראל ייחס ערך להמצאות של חומרות, המתבססות על כתובים שהיו יפים, אולי, במקומם ובשעתם, אך לא יכולה להיות להם כל רלוונטיות מוסרית לחיינו כאן. כאשר מייחסים להם ערך כזה, מעודדים את המשך היצירה של חומרות ותורמים לגלישה מסוכנת במדרון.

הצרה היא, שרבים בציבור הדתי נוטים להתיישר לפי הקיצון, ומכל מקום, להעניק לו לגיטימציה, ורק מעטים מעזים להתנגד ולהוקיע. אם הציבור החילוני מגמגם - מה ניתן לצפות מהציבור הדתי-לאומי?

אותות האזהרה כתובים על הקיר

תופעות של הקצנה פוקדות לא רק את הציבור החרדי, אלא גם את הציבור הלאומי דתי, שיש בו מגמה חזקה של התחרדלות. במציאות שבה שיעור ניכר מהילדים בכיתה א' לומדים במסגרות חינוכיות, שבהן מלמדים ש"קול באישה ערווה", במציאות ימינו - אותות האזהרה כתובים, בכתב ברור, על הקיר. התפשטות ההפרדה בין בנים לבנות בבתי ספר ובתנועות נוער של הציונות הדתית, ההחמרה באורחות הלבוש של נשים, האחיזה של מחנכים ומורים חרדלים בבתי הספר הלאומיים-דתיים - מבשרות את מה שצפוי לנו בעתיד.

מאחורי ההשקפות הדתיות עומדים כוחות פוליטיים, שמבחינתם, במקרה הטוב, סמכות ההלכה אינה נופלת מסמכות המדינה. אם לא תיעצר המגמה המתוארת, תהיה ישראל לאיראן. ויש להדגיש - אין מדובר כאן בסוגיה של סובלנות כלפי דעות ומנהגים של קבוצות דתיות. סובלנות אינה באה בחשבון, כאשר מדובר בעמדות גזעניות או משפילות. לכן, אמירות ליברליות, לכאורה, לפיהן "מה לנו להתערב" בנעשה בתוך קהילות כאלה ואחרות? מייצגות גישה תבוסתנית, של ליברליזם המוכן להכיל תופעות אנטי-ליברליות מובהקות הפוגעות בנשים.

הטיפול בשורשי הבעיה צריך להיעשות מתוך אחריות ותבונה. אין כאן מתכון פשוט לפתרון מהיר. מנגד, השארת המצב הקיים על כנו היא ערובה לאסון. המדינה חייבת לגשת להתמודדות מערכתית אמיצה עם הבעיה. בינתיים, פתרונות פשרניים, כניעות קטנות, הסכמות שבשתיקה או בקריצה למדיניות תומכת השפלה - מחריפים את הבעיה.

התמקדות בקצה הקרחון העברייני, על חשבון התייחסות לתופעות החברתיות הרחבות, איננה רק הדרת נשים - היא גם הדרה של האמת ושל המוסר.

הכותב הוא סגן נשיא במכון הישראלי לדמוקרטיה