מדוע לא הודח אף מלך?

כל מודחי שנת 2012 הם שליטים אזרחיים במשטרים חילוניים, ושלושה מהם נשיאים

"יש הידועים-הידועים - כלומר, הדברים שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים; יש את הלא-ידועים-הידועים - כלומר, הדברים שאנחנו יודעים שאנחנו לא-יודעים; אבל, יש גם את הלא-ידועים-הלא-ידועים - כלומר, הדברים שאנחנו לא-יודעים שאנחנו לא-יודעים".

דברים בלתי נשכחים אלה, אמר דונלד רמספלד, שר ההגנה של ארה"ב. עם זאת, צריך להיות הוגן ולומר, שמאחורי העילגות מסתתרת אמת, ובטור זה אנסה להפריד בין הקטגוריות - לראות אם אפשר לנסות ולמפות את 2012 הנכנסת לחיינו בסערה.

השנה, כמדי שנה, היא שנת בחירות - אלא שהשנה יתקיימו בחירות קריטיות במדינות חשובות. בראש ובראשונה ארה"ב, כמובן, שם יתמודד ברק אובמה, הנשיא המכהן, נגד אתגר רפובליקני - ייתכן מיט רומני, ייתכן ניוט גינגריץ'. יותר מדי משתנים קיימים בין עכשיו לנובמבר, רובם כלכליים, לא כולם תלויים בנשיא - הבחירות פתוחות לחלוטין. ובמקביל, אל נשכח, יהיו בחירות לקונגרס - האם הרפובליקנים ימשיכו לשלוט בבית הנבחרים או יאבדו אותו? האם יצליחו לכבוש את הסנאט? שוב, הכול פתוח.

ברוסיה, נראה שתוצאת הבחירות ברורה - פוטין ישוב לקרמלין. נכון וסביר להניח, שינצח גם בבחירות הוגנות וחופשיות. אבל אחת מתוצאות האביב הערבי היא, שהעמים בעולם כולו כבר לא-מקבלים בשוויון נפש מה שנראה כבריונות משטרים, ובשריון הנוצץ של פוטין, שהקרין תמיד עוצמה עם אהבת העם והערצתו, יש כעת סדק.

בצרפת, יילחם ניקולא סרקוזי על חייו הפוליטיים. ב-2011 ראינו, שכל האירופים שעמדו לבחירה מחודשת הובסו - המגמה ביבשת הנאנקת תחת משבר האירו, היא להשליך את הקיים, בין אם מימין ובין אם משמאל. כרגע, נראה שהסוציאליסטים, בהנהגת פרנסואה הולנד, בדרך חזרה לאליזה. השאלה הגדולה היא, אם הימין הקיצוני, בהנהגת מרין לה פן, יחולל, שוב, סנסציה ויעלה לשלב השני בבחירות לנשיאות, על חשבון הימין של סרקוזי.

זו הכלכלה, טמבל. העולם לא מצליח להיחלץ מהמשבר הכלכלי, שהחל כבר לפני יותר משלוש שנים. כעת זו אירופה, שמהווה משקולת על צוואר שאר העולם; למרות שגם לקטטות בין הרפובליקנים לדמוקרטים בארה"ב, לאסון הטבע ביפן, לחוסר הנכונות של סין להיכנס באמת לזירה הבין-לאומית ולקחת אחריות - יש חלק בדבר.

גוש האירו במשבר, יש שיגידו סופני, אני אישית מאמין שהגוש ימשיך לקרטע, אבל המדינאים ימשיכו להתכנס בבריסל, להצהיר הצהרות, ולעשות מעט מדי ומאוחר מדי, בעוד המעצמות החדשות - ברזיל, דרום אפריקה, הודו וטורקיה - מתחזקות על חשבון הכלכלות הוותיקות.

התוצאה ידועה, השאלה היא המחיר

כאן, אצלנו בשכונה, משטר אסד נלחם את מה שנראה כמלחמתו האחרונה והנואשת. במונחי שחמט, אנו כעת במשחק הסופי - התוצאה ידועה, השאלה היא המחיר. האם חיזבאללה ישתלט על לבנון כדי לשמר את מעמדו? האם אסד ינסה, ואם ינסה האם יצליח, להבעיר את האזור כולו, בשעת גסיסת המשטר? איננו יודעים.

וכמובן, בכל התהליך הנקרא "האביב הערבי" (אולי הגיע הזמן לשם אחר, תואם יותר את המציאות?), צריך לזכור, שאנו עדיין באמצעו. נכון, ארבעה שליטים הודחו, אבל מה השלטון היציב הבא שיתבסס במדינות האלו? ומה יקרה בשאר מדינות האזור, שעד כה שרדו את הטלטלה הגדולה?

ומעניין, כל המודחים הם שליטים אזרחיים, חילוניים, ושלושה מהם נשיאים - מדוע לא הודח אף מלך? אף אמיר? לדעתי, נראה בזמן הקרוב ממשלות זמניות וממשלות איחוד לאומי, שינסו לאחות קרעים ולהתחיל להתניע מחדש את הכלכלות שנהרסו - אבל ברקע ממתינים הכוחות הנחושים, בין אם איסלמיסטים ובין אם מתוך הצבא, להזדמנות שלהם. והיא תבוא, שכן מהפיכות חייבות לאכזב את המהפכנים - השליט נפל, נכון; אבל שיקום המדינה הוא תהליך ארוך, ולמהפכנים אין סבלנות.

ולהפגנות האביב הערבי יהיו תוצאות מרחיקות לכת. משק כנפי הפרפר של מוחמד בועזיזי התוניסאי, מגיע אל סין - שם כפר נחוש מצליח לכופף את השלטון המרכזי של בייג'ין; אל המפגינים נגד זיוף הבחירות ברוסיה; אל צפון קוריאה, המסרבת לאשר את חזרתם של הקוריאנים שנתקעו בלוב ובסוריה - לא טוב לקים ג'ונג און, שלרחובות הבירה, פיונג יאנג, ישובו אנשים - נאמנים ככל שיהיו - שצרובה בתודעתם הידיעה, שניתן להפיל שלטון עריץ על-ידי מחאה עממית.

קשה להתנבא, במיוחד לגבי העתיד

כן, גם בשנה הקרובה נתבונן בחשש אל צפון קוריאה, שם המשטר החדש-ישן, ינסה לבסס עצמו בעולם משתנה. המלחמה בטרור תימשך בפקיסטאן, באפגניסטן ובעולם כולו - ויש למלחמה סיזיפית זו הישגים: הג'יהאד לא מצליח לגייס את העולם האסלמי כולו לשורותיו, למרות נבואות הזעם של העשור האחרון; נכון, לאל קעידה ושלוחותיה יש כעת כר פורה למזימותיהם - בלוב, בתימן, בסומליה ובסוריה - אבל הארגון בנסיגה.

איראן תמשיך לרכז את תשומת לב העולם, בעודה ממשיכה להתקרב אל היום של הפצצה. הסנקציות מכאיבות לה, ועדות לכך, הם האיומים ההולכים ומתגברים שלה. השאלה הגדולה, בסופו של דבר, היא - האם וושינגטון או ירושלים, יחליטו, לבסוף, שטהרן הגיעה מרחק פסיעה מיכולת גרעינית צבאית, ואם כן - מה עושים?

ואחרי כל הדברים האלה, חשוב לזכור, ברוח דבריו של רמספלד, את הדברים שאנו יודעים. בשעה זו, לפני שנה בדיוק, ידענו על איראן, על בעיות בגוש האירו ועל בעיה מקומית בתוניסיה. לא שיערנו, שמובארק וקדאפי ייפלו, שצונמי ישטוף את יפן, שרוצח ניאו-נאצי יבצע טבח בנורבגיה. מהם הדברים הלא-ידועים שאיננו יודעים? איננו יודעים - אבל הם שם, ממתינים להפתיע אותנו. כפי שאמר וינסטון צ'רצ'יל, וכמה שהוא צדק, קשה מאוד להתנבא - במיוחד לגבי העתיד.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ בערוץ 1 ומגיש השעה הבין-לאומית ברשת ב'