גרפל בטור ל"וושינגטון פוסט": "במצרים הזדהיתי כציוני"

אילן גרפל, הישראלי-אמריקני שהיה עצור 4 חודשים במצרים, כותב כי במהלך שהותו במצרים הוא הדגיש את הרקע הישראלי שלו והוא זיהה עצמו כציוני מול כל חבריו במצרים

אילן גרפל, הישראלי-אמריקני שהיה עצור ארבעה חודשים במצרים פרסם טור בעיתון הוושינגטון פוסט בו הוא כותב על הרקע למעצרו ועל תנאי החיים בכלא המצרי. "הדגשתי את זהותי הישראלית והזדהיתי בפני כל חברי המצריים כישראלי. לימדתי אותם עברית ובתמורה הם לימדו אותי ערבית".

"חמישה חודשים בכלא המצרי נותנים לאדם הרבה על מה לחשוב. חשבתי על הבית, המשפחה, החברים, החופש שאנחנו המערביים לוקחים כמובן מאליו. חודשיים לאחר שחרורי, צפיתי בחדשות בתמונות של הדיכוי האלים של המחאות בכיכר תחריר ואת הפשיטות על גופים במצרים ואני עדיין חושב על השעות הראשונות של מעצרי, כשהייתי כפות ומכוסה עיניים". כך פותח אילן גרפל את הטור שכתב לעיתון האמריקני "וושינגטון פוסט" המתפרסם היום.

גרפל מספר על הסיבות שהביאו אותו למצרים למרות התקופה הסוערת: "הגעתי לעבוד בארגון לא-ממשלתי שמספק סיוע לפליטים מסודן ועירק. המזרח התיכון לא היה חדש לי - שירתתי שנתיים בצה"ל ולמדתי ערבית בקהיר. קיוויתי שהשהות במצרים תוכל להוכיח שהערכים הציוניים שלי יכולים להתקיים במקביל לתמיכה בזכויות אדם ובמקלט לפליטים. קיוויתי לשכנע את הערבים שהציונית שלי לא מנוגדת לערכים שלהם, ושנוכל לעבוד ביחד למען שלום".

"רוב האנשים שדיברתי איתם הודו ששגו בדעותיהם על ישראל"

"במצרים שלאחר המהפכה, השאיפות שלי לנסות לחנך ולתקשר עם המקומיים הובילו למעצרי בבידוד ולאיום בחמישה מאסרי עולם בכלא על ריגול. בביקורים קודמים, החברויות שיצרתי הצליחו לגבור על התעמולה האנטי-ישראלית בעולם הערבי. כמה ממנהיגי האחים המוסלמים איחלו לי הצלחה כשיצאתי למילואים בישראל. רוב המצרים שפגשתי הודו כי הם מחזיקים בדעות מוטעות על ישראל והגדילו את תקוותי למצוא מכנה משותף", ממשיך גרפל.

"במהלך הקיץ הדגשתי את זהותי הישראלית, למרות שנכנסתי למצרים כאמריקני. זיהיתי עצמי כציוני בפני כל חברי המצריים. הם לימדו אותי ערבית ואיסלאם ואני לימדתי אותם עברית והראיתי להם סרטים ישראליים. אנשים שלא מכירים אותי אומרים שהתנהגותי הייתה לא אחראית ומזיקה, אך זה רק מדגיש את התפיסות המוטעות שהמזרח התיכון אימץ מאז שנפגשו חיים ויצמן ודאווד ברקת, עורך עיתון אל-אהרם, כדי לדבר על שיתוף פעולה ביניהם".

מכאן גרפל כותב על מעצרו: "ב-20 ביוני יותר מעשרים אנשי ביטחון פרצו לחדר האכסניה שלי, ולקחו אותי כשאני אזוק ומכוסה עיניים. שאלו אותי האם פחדתי. הייתי מבוהל ומבולבל, ובמשך הזמן גם כועס ובודד. השבועיים הראשונים היו החלק הטוב ביותר במעצר כי הייתי בקשר עם עוד אנשים. התובע ואני דיברנו על פוליטיקה, דת ועל הקונפליקט במזרח התיכון. האשימו אותי בהברחת נשק מהמורדים בלוב למצרים וגם בזה שהשתמשתי בכוח הפיתוי שלי לגייס נשים מצריות".

"עו"ד פעם בשבועיים ל-40 דקות"

אחרי השבועיים הראשונים, החקירות הסתיימו, אך נשארתי במעצר. כך התחיל הבידוד שלי, שהתברר כאתגר האמיתי - בידוד כמעט מוחלט, שהופסק רק פעמיים בחודש, שהופרעו רק על ידי ביקורי ייעוץ, שנמשכו רק 40 דקות. אבל הודות לעבודתם של הרבה בכירים אמריקנים וישראלים, לא הלכתי לאיבוד במערכת. הוריי ובכירים אמריקנים דאגו לי לספרים, אותם קראתי באיטיות, משום שלא ידעתי אם אקבל עוד וכמה זמן עוד אשהה במעצר".

"אנשים שאולים אותי, 'האם עינו אותך?' לא הכו אותי - אבל נסו לדמיין את המשמעות של כמעט 150 ימים, לבד, בחדר שגודלו 9 מטרים רבועים עם מיטה וכיסא, חלון קטן עם סורגים ושום מושג לגבי העתיד לבוא".

"אנשים שואלים, 'אז מה אתה חושב על מצרים ועל הפעילות שלך כעת?' התשובה שלי מתפתחת תדיר. כמו שהמעצר שלי, האירועים האחרונים והדיכוי במצרים מבהירים, המהפכה הביאה רק שינוי שטחי. המיקוד של המועצה הצבאית בגורמים מבחוץ רק מייצגת את הניסיון הנואש להימנע מאחריותם ומתפיסתם את השלטון".

"לא חושב שההחלטה לנסוע למצרים הייתה שגויה"

"כוחות הביטחון הידועים לשמצה של מובארק עדיין עוצרים אזרחים מצרים באופן שרירותי, ללא אישומים של ממש או משפט (כפי שעשו לי), תוך מניעת כל צורה של הליך משפטי הוגן. התובעים והשופטים עוברים את ההליך המשפטי, אבל המועצה הצבאית היא זו שמחליטה בפועל".

"האם הנסיעה שלי הייתה חסרת אחריות או שגויה? לא. למרות המצוקה במדינה, ממשלת ארצות הברית שולחת מתנדבים מחיל השלום לאזורים נפיצים בשל היתרונות שיש לפוליטיקה שמתחילה מהשורש. 'הסברה', המונח הישראלי המתייחס למאמצים להבהיר את נקודת המבט הישראלית, יש המון מה להרוויח מאסטרטגיה כזו, בהתחשב במיתוסים הזדוניים בנוגע לישראל הנפוצים כל כך בעולם הערבי".

"ההסברה שלי סיפקה נקודת מבא ששינתה את המנטליות של חברים לשעבר בארגון 'האחים המוסלמים', התובע במשפט והשומרים בבית הכלא, שמילותיהם האחרונות אליי היו 'שלום, אנו מקווים שתסלח לנו'. ישראלים וערבים יכולים לשמר את הסטטוס-קוו של הימנעות הדדית או שהם יכולים להעיז ולנסות להתקיים ביחד. לאלה שכלאו אותי לשווא, אני רק אומר, אני סולח לכם".