דפני ליף וסתיו שפיר מככבות בתערוכת צילומי עיתונות

תערוכת צילומי עיתונות "עדות מקומית", המוצגת בימים אלה, מייתרת את כל המילים הגלויות והסמויות

פניהם של דפני ליף, סתיו שפיר, שיר נוסצקי ורגב קונטס הפכו בחודשים האחרונים לפנים המזוהות של "הישראלים החדשים". ובכל זאת, כשהם מצולמים בתקריב-דיוקן, על רקע שחור אחיד, במעין פרפראזה על "פוטו רצח", הם הופכים ליותר מנושאי הדגל. הם אייקונים של מה שמייצגת כל מחאה חברתית: את האישי והאנושי, את הסיכון הטמון בנקיטת עמדה ויציאה לפעולה. ויחד עם כל אלה, את הדמיון הבלתי מעורער, המקשה כל-כך להבחין בין אדם לאדם לאדם. כך מציג אותם יובל טבול בסדרה הזוכה שלו בתערוכה "עדות מקומית", שנבחרה בתבונה גם לעטיפת קטלוג התערוכה.

בהקשר אחר, פניו החמוצות של הנשיא לשעבר משה קצב, המרצה עונש מאסר בעוון אונס, מתנוססים על אחד מקירות התערוכה.

"עדות מקומית" היא החלק הישראלי של תערוכת צילומי העיתונות הנודדת בעולם World press photo, ושתיהן מוצגות בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. את הנדבך המקומי אצרה גליה גור זאב, אמנית צלמת ואוצרת, ובחירותיה, לצד החלטות חבר השופטים, מעניקות משנה תוקף לצילומי עיתונות, שבדרך כלל חייהם קצרים וחשיפתם נקודתית בלבד.

התערוכה מעניקה חיים שניים לאותם צילומים שהבליחו לרגע ונרמסו תחת מכבשי החדשות האינסופיים. נותנת הזדמנות להתעכב, להיזכר, להזדעזע או להתרפק על רגעים שלא ישובו.

חשיבותה הגדולה של התערוכה טמונה בעיניי בשני היבטים. האחד: היא נותנת במה להתבוננות נוספת בעבר הקרוב, ומאפשרת פיתוח פרספקטיבה ראשונית, כדי לבחון ממרחק קל רגעים ודימויים בטרם יחרטו בזיכרון החזותי שלנו. המרחק הזה מצנן מעט את להט ההתרחשות, או להיפך, מעניק לה ממד עומק וחותם של משמעות.

ההיבט השני, והחשוב לא פחות, התערוכה מוציאה את הצילום העיתונאי מהקשרו ומציגה אותו בקונטקסט "תערוכתי", כמו-אמנותי. בכך היא עושה כבוד לצילום המקצועי, בעל הערך התקשורתי. זה שכבודו בשנים האחרונות נרמס תחת הקלות הבלתי נסבלת של הצילום המיידי, הזמין והנגיש לכל אצבע זריזה על הסלולרי.

א', ב' 10:00-16:00, ג' ה' ושבת 10:00-22:00, ו' 10:00-16:00, מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב