עונת המבחן של "ארץ נהדרת"

היא חייבת להשיג 35% רייטינג כדי להצדיק את קיומה, ובשנת בחירות אנחנו חייבים אותה

סימן שאלה ענק מרחף מעל לעונה החדשה של אחת התוכניות הכי מצליחות בדברי ימי הטלוויזיה בישראל. נדמה כי תקצר היריעה כדי לנתח את השפעתה של "ארץ נהדרת" על השיח הישראלי הפופולרי.

יהיה מי שיחשוב שהגזמתי, אבל איני זוכר השפעה שכזאת על השפה המדוברת מאז ימי "הגשש החיוור": זוכרים את "דבר חלש" (חזקי, מדריך הטיולים) "קשה קשה" (לובה הקופאית) "שקר כלשהו" ("אורי גלר") ואפילו "מטורפפפת עליה" ("רחווול המתנחלת")? כולם הפכו למטבעות-לשון פופולריים בקרב הצופים.

אלא שבקיץ האחרון החלו לרחף כמה סימני שאלה מעל לתוכנית: אסי כהן, אולי הכוכב הלוהט ביותר שלה עזב, התוכנית החד-פעמית ששודרה לכבוד המחאה החברתית הייתה מתחת לכל ביקורת, ואם לא די בכך, הגיעה היציאה התמוהה המכונה בשם "גם אנחנו רוצים תוכנית תחקירים" והציבה סימן שאלה מעל ליכולתם של אייל קיציס וטל פרידמן להוסיף ולהצחיק.

אם בעונות קודמות נהנתה לעיתים "ארץ נהדרת" מהעובדה ששידורה בימי שישי הגביל מראש את פוטנציאל הרייטינג שלה, הרי שעתה, בין "THE VOICE" של המתחרים מרשת (שמשיגה אחוזי צפייה נאים, ביחד עם "המירוץ למיליון" לתוכנית הסטירה "מצב האומה" שמשודרת אחריה), לתחרות מבית (קשת) בדמות "האח הגדול", חייבת "ארץ נהדרת" להשיג יותר מ-35% רייטינג (נתון גבוה מאוד ביחס לעונות קודמות), כדי להצדיק את קיומה המושקע ואת רשימת הכוכבים המתארכת שלה. האם היא תביא את הסחורה?

אם אפשר להסתכן בהימור, התשובה היא "כן", ויש כאן גם "ווישפול ט'ינקינג", אני מודה: בשנת בחירות, יש לנו צורך אמיתי בתוכנית הזאת.