לא רק לרוסים: הכירו את גמברינוס באשדוד וקאג בבת ים

גמברינוס:

16 ברזי בירה

לפעמים שווה להיות נחמד. אפילו להורים של אשתך. אולי בעצם במיוחד אליהם.

ההורים של ענת גרים באשדוד. פעם, מזמן, כשענת ואני רק הכרנו, הייתי נוסע לישון אצלה. היינו מחכים לאוטובוס בגשם בתחנה המרכזית החדשה ומגיעים באמצע הלילה. מוקדם בבוקר הייתי מנסה לצאת לעבודה עם אור ראשון כדי לא להיתקל במי שיהיו חמי וחמותי לעתיד. אף פעם לא קמתי מוקדם מספיק.

לימים למדתי לאהוב את ברנרד וצילה. בסתר ליבי אני מקווה שגם הם מחבבים את החתן השתקן והשלימזל שלהם. לפחות לפעמים.

ביום האחרון של השבעה של סבתי , סבתא אסתר, שהלכה לעולמה בשיבה, טובה פחות או יותר, לפני כשלושה שבועות, התעקשו ברנרד וצילה לבוא לנחם את הוריי. אני ניסיתי להתעקש שאין סיבה שזוג בני ה-80 פלוס המקסימים האלה ייסעו כל הדרך מאשדוד באוטובוס. לא מזמן מכרו את האוטו האחרון שלהם. ברנרד הבין שהוא מבוגר מדי כדי לנהוג שוב ושוב למרכז ולצפון. אחרי שהבנתי שלא משנה מה אומר, הם עדיין יעמדו שעתיים בפקק, התניתי את בואם בכך שאני אהיה זה שיחזיר אותם הביתה. ה"חזור" היה יותר קצר. רק שעה וחצי.

אחרי שנפרדו לשלום מתחת לביתם החלטתי לנצל את ההזדמנות ולבקר בבר שעליו אני שומע ניסים ונפלאות כבר כמה שנים ואף פעם לא יוצא לי. לאשדוד אני מגיע, בדרך-כלל, עם הילדים והם לא אוהבים בירה מחבית. יכול להיות שבגן ובבית הספר היסודי מספרים להם משום מה שזה לא טעים.

נתתי ל-GPS לנווט למרות שברנרד הסביר לי לא רע איפה נמצאות שדרות הציונות. מזל שהלכתי על האופציה הניווטית. אפילו היא לא הספיקה. בסוף מצאתי. בעצם זה היה די פשוט בסופו של דבר, רק שרחוב הציונות בנוי במעגל ולא מציית לחוקי המספור הרגילים. מילא.

בדרך ראיתי אינספור, לפחות שלושה, ברים מסתוריים של רוסים. אף מילה בעברית. ידעתי שגם גמברינוס הוא בר של רוסים אבל הבנתי שעכשיו, אחרי שגדלו קצת, הכול מפי השמועה כמובן, הם קצת יותר מכניסי אורחים גם למי שאינו מהתפוצה.

אולמות אפלוליים

מקומות של רוסים הם סיפור בעייתי. יש המון כאלה אבל הם קצת סודיים. גם כשאתה מוצא אותם אתה מבין בדרך-כלל שאינך אורח רצוי במיוחד. זו לא גזענות שמדברת מגרוני, זו קנאה טהורה. אלה מקומות נפלאים לשתות בהם וחבל שלא בא להם שם עלינו, מי שאינו מהתפוצה הנכונה. או שאולי זה רק עליי...?.

גמברינוס התגלה כגדול אפילו יותר מהאגדה המקומית עליו.

קודם כל גמברינוס הוא בר גדול באמת. מה גדול? ענק!

לא פחות משלושה אולמות אפלוליים שקירותיהם עטויים בקורות עץ לא מעובד משל היו איזה סלון במערב הפרוע או בקתת עץ במעבה היער הסיבירי. בתוכם יושבים באפלולית עשרות לקוחות, נשים גברים וטף. השעה עוד לא הייתה אפילו שמונה בערב. חוץ משולחנות רגילים יש גם תאים כמו בדיינר אמריקאי. אני מת על תאים כאלה. הבר עצמו מקושט בשלל מזכרות כמו מכונת כתיבה ישנה. מאחוריו עומד בעל הבית, סלבה שמו, כך נדמה לי. בינו לבינך חוצצים לא פחות מ-16 ברזי בירה. אף אחד מהם לא מקומי. בלהייבן - סטאוט סקוטי, מקשוף הבלגית, מרפי'ס, עוד סטאוט משובח, קוזך ופילזנר אורקוואל הצ'כיות, בישופ הגרמנית ועוד ועוד.

הזמנתי שליש פילזנר אורקוול ונשלחתי כלאחר כבוד לחדר האחורי. פה לא אוכלים על הבר, אמר לי בעל הבית, מתעלם בהפגנתיות מהלקוח שישב לידי וזלל קערת סלט ענקית. יכול להיות שאם הייתי עונה ברוסית לברכת השלום הלבבית שלו, ברוסית, כשנכנסתי, הייתי מוזמן להישאר לידו.

בחיים לא הייתי מאמין שמישהו יגרש אותי מהבר ואני עוד אודה לו על כך. החדרים האחוריים, לא פחות משניים כאמור, התגלו כשוקקי חיים באופן מעורר חשד כמעט. יכול להיות שנקלעתי לצילומי סרט חדש של ניקטה מיכאלקוב ואלו הם הניצבים?

לא, אלו היו הלקוחות. בעשרותיהם. שבע וחצי בערב.

התמכרתי לבדידות המוזרה שלי בלב ההמון, לצלילי הבלוז הלבן של סטיבי ריי ווהאן המנוח ולבירה הנהדרת, הזמנתי לי שרימפס בחמאה ושום וקיוויתי לטוב. אחרי כמה דקות הגיעה מחבת ברזל רוחשת מונחת על צלחת עץ ובתוכה שוחים עשרות שרימפסים שלוקים בתועפות של חמאה ושום. מה זה תועפות? בואו נאמר שעכשיו אני לא מתכוון לעשות בדיקת כולסטרול חצי שנה לפחות. חבל, דווקא רציתי. אולי במקום זה אשקיע בדנונה החדש.

אז התעלמתי מד"ר רונן הטוב ובעיקר מפחדיי וזללתי אותם בכל פה. ידעתם שפירות ים עשירים אף הם בכולסטרול? כדי להוסיף חטא על פשע ניגבתי את הרוטב עם הלחם הטוב שהוגש, מעין ורסיה של הלחם הבוכרי שאני כה אוהב והזמנתי עוד שליש של בירה ניוקאסל האנגלית. אם היה לי כוח הייתי יורד גם על נתח קצבים אבל זה שקל מינימום 500 גרם ואני נתקפתי בייסורי מצפון קשים בשלב הזה. השרימפס אגב היו קפואים לדעתי. מעניין את המה שמו שלי. הם היו פשוט מצוינים ויקפצו לי כל אניני הטעם.

בדרך החוצה עשיתי מה שאני לא עושה אף פעם. הייתה לי תחושה. ביקשתי מבעל הבית רשות לשלוח צלמת.

"עשה לי טובה, נהנית? אני שמח. אבל עזוב אותי. תאמין לי, היו פה כבר אפילו מנשיונל ג'אוגרפיק ולא הסכמתי".

איני יודע אם האיש דיבר אמת וזה גם לא חשוב. זו ללא ספק התשובה הכי מצחיקה ויפה ששמעתי מימיי. מה גם שלפי כמות הקהל יש סיכוי שהוא באמת לא צריך פרסומת.

אז עשו טובה ועזבו את סלבה, או איך שלא קוראים לו, בשקט. הוא הרי ביקש כל-כך יפה ובחיוך כל-כך גדול.

כי באמת, מה כבר יש לכם לחפש באחד הברים הכי טובים בארץ?

גמברינוס: שדרות הציונות 45, אשדוד. 08-8655719. א'-ה' 17:00 עד לקוח אחרון, ו'-שבת 12:00 עד לקוח אחרון. הכניסה הכי נוחה לגמברינוס היא דרך בגין פינת בני ברית

קאג:

דג מלוח בצנצנות זכוכית

כמה ימים לפני שסבתי נפטרה נסעתי לבת ים. כשעברתי ליד בלפור 5, היכן שהיא וסבא נונו ז"ל (כן, אני יודע שנונו זה סבא), גרו שנים כה רבות, ניסיתי לבכות. כרגיל לא הצלחתי. גם בלוויה לא בכיתי. לא יודע לבכות. דפוק.

מהמרפסת של סבא וסבתא ראיתי את הבירה הראשונה שלי, הרבה לפני ששתיתי אותה. המפעל של בירה נשר שכן ממש מול ביתם. נשר הברזל ריחף מולי על עמוד בטון כל ימי ילדותי. לימים נתן לי סבא לטעום את תוצרתם.

הטיילת של בת ים מלאה מקומות של רוסים. גם כאן, רובם אינם נגישים כל-כך למי שאינו דובר את השפה. ייתנו לך להיכנס אבל לא תרגיש בבית.

קאג של האחים מארק ויאן גיצלטר הוא ממש לא מקום כזה. בצהרי היום המקום ריק כמעט לחלוטין חוץ מזוג אחד שיודע מה טוב בשעת צהריים שמשית של אמצע החורף ומתחמם לו ליד החלון. מארק מקבל אותי בלבביות ומוזג לי מיד שליש של בירה בישופ גרמנית, היחידה כמעט שעונה לטעמי הפלבאי - בירה בהירה, קלה ומרירה. אין לי כוח לכל הבלגיות המתקתקות האלו.

מארק מגלגל איתי שיחה וממנו אני לומד שכנראה גם הוא, כמו סלבה האשדודי, לא ממש מעריך את התוצרת המקומית. "מה עם כל הבוטיקים החדשים?", אני תוהה. "יש דברים לא רעים", הוא מסכים, "אבל אין אחידות. אתה אף פעם לא יודע מה תקבל. לא יכול לעבוד ככה".

אני - חסיד גדול של גולדסטאר, מקשיב ומוותר. אבל מארק - מבין גדול בבירות ולא פחות מכך גם במי ששותה אותן, עוזר לי בחפץ לב ובקלות. "אילו בירות בהירות יש לך"?, אני תוהה. "יש בישופ ויש בל מבלגיה". אני מזמין את הבל הזו שמתגלה כפילזנר בהירה ונחמדה. לפני שהלכתי הספקתי לטעום גם את גרסת החיטה הלא מסוננת של הבישופ הגרמנית שהתגלתה כבירה מרתקת.

משחקים במחניודה

ליד הבירה הזמנתי לעצמי, כמו פולני טוב, דג מלוח. הדג מלוח הגיע בצנצנת זכוכית. מה יהיה עם הצנצנות האלה? אפילו במקום נהדר כזה, בטיילת של בת ים, משחקים במחניודה? מילא, שיהיה.

הדג היה כל כך טעים, כבוש בחומץ בן יין ומלווה בקצת שמנת חמוצה ותפו"א "קומזיץ" (שלום גם לך איל שני), עד שמחלתי על כבודו האבוד בתור סתם שמאלץ הרינג בלי צנצנות וקומזיצים. אחר כך ניסיתי גם מנה נהדרת של ריזוטו מ"קאשה" (כוסמת) עם המון פטריות ושמנת ו"טוויל" פרמזן. שוב קצת מילים שלא מתאימות לדימוי הגברי הקשוח שלי אבל טעם שמתאים מאד גם לי וגם לבירה.

בכלל התפריט כאן שאפתני מאד וכולל המון מנות מרתקות שהבטחתי לעצמי לשוב לכאן במהרה ולטעום גם אותן.

קאג הוא יופי של מקום, לא רק לחובבי בירה ובארים רוסים. אל תוותרו לעצמכם עליו.

קאג (Keg): שדרות בן גוריון 61, בת ים (הטיילת). 03-5062262. א'-שבת 12:00 עד אחרון הלקוחות