יום חג לעיתונות

פסק הדין של העליון בעניין אילנה דיין מעניק לעיתונות כוחות שמהם היא לא נהנתה עד כה

אני כבר צופה את התגובות הנסערות הצפויות להישמע נוכח פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין אילנה דיין וסרן ר'. "הנה הוכחה נוספת לכך שבבית המשפט העליון יושבים שופטים שמאלנים", בוודאי יהיה משפט נפוץ בקשר לכך. "בית המשפט העליון מלקק לאילנה דיין" - עוד תגובה צפויה.

אף שאינני בטוח שאני מסכים עם קביעות שונות שנכללו בפסק הדין הארוך מהבוקר (ד'), לא אוכל שלא לגנות תגובות צפויות כאלה. אני מעדיף לגרוס כי לנגד עיני השופטים הנכבדים עמדו הסוגיות המשפטיות-הציבוריות-העקרוניות, וכי רק אלה הביאו אותם לקביעות שנכללו בפסק הדין.

האמנם, כפי פסק הדין, לאחר שצפה בכתבה ראה הצופה הסביר לנגד עיניו תמונה מאוזנת והוגנת של "אירוע וידוא הריגה" במוצב גירית? האם צורת העריכה ושילובם בכתבה של קטעי אילוסטרציה, שלא היו קשורים לאירוע ושיצרו רושם כזה או אחר, אכן שיקפו עיתונאות מקצועית ואחראית?

בנוגע לשאלות אלה ואחרות ניתן לחלוק על קביעותיהם של שופטי העליון. ובכל זאת, מה שראוי להדגשה יתרה הוא הרוח העקרונית הנושבת מפסק הדין וההלכה החדשה שנוסדה במסגרתו.

המלכה מתה - תחי המלכה החדשה

נאמן לדרכו, ראה לנכון המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין להעניק את הבכורה לחופש הביטוי. אפילו לחופש העיתונות. אלה חשובים בעיניו, כך נראה, מזכותו של אדם לשם טוב ולכבוד. כה חרד הוא לחירות זו, עד כי הוא נוזף בנו, בכולנו, על שאולי שכחנו עד כמה הוא חשוב.

יש לברך את השופט יצחק עמית, על שבשולי פסק הדין ראה להזהיר מפני העדפה א-פריורית של חופש הביטוי על-פני הזכות לשם טוב ולכבוד. "ענייננו בזכויות מתחרות שוות במדרג הזכויות החוקתיות, זכויות המעוגנות באותו חוק יסוד ואפילו באותה זכות יסוד של 'כבוד האדם'", הזכיר. משהזכות לשם טוב ולכבוד נקבעה במפורש בחוק היסוד, שעה שחופש הביטוי רק משתמע ממנו, לא פסל עמית את העדפתה, במקרים המתאימים, של הזכות לשם טוב ולכבוד.

הבשורה המשמעותית ביותר בפסק הדין היא שמהווה סיבה למסיבה אצל העיתונות וסיבה לחשש אצל כולנו: הלכה חדשה המאדירה את מעמדה של העיתונות בישראל ומקנה לה כוחות (חובות?) שלא היו בידיה עד כה.

עד כה חלה ההלכה, שלפיה היחסים בין עיתון לבין ציבור קוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, ולכן גם אינם מעניקים לו הגנה מיוחדת לגבי פרסומים אלה, אם הם מתבררים בסופו של דבר כבלתי נכונים. דינו של עיתון לעניין פרסום לשון הרע וההגנות שמעמיד החוק היה כדינו של כל אדם. לא עוד.

"הלכה שאבד עליה הכלח" - כך הגדירו שופטי העליון את ההלכה הוותיקה, בת כ-40 שנים. "המלכה מתה - תחי המלכה החדשה", הכתירו הלכה חדשה. חרדים לאיין את האפקט המצנן של ההלכה הוותיקה, שהייתה אמורה לגרום לעיתונאים האחראיים לא לפרסם דברים שלא ניתן להוכיח את אמיתותם, הקלו עמם השופטים הנכבדים. הגנת החוק תוענק מעתה, למעשה, לכל פרסום בכלי התקשורת שיש בו עניין ציבורי משמעותי, ושפורסם תוך עמידה בסטנדרטים מחמירים של "עיתונות אחראית".

במילים אחרות, אותן כתבות שיכולות להרוס את חייו של אדם, ושאמצעי התקשורת השונים הרשו לעצמם לפרסם עד כה גם אם לא היה בידיהם לעמוד מאחורי אמיתותן, יזכו מעתה להגנת החוק. ההבדל העיקרי מעתה ואילך יהיה מידת החשש שיקנן בלבם של המפרסמים, אגב הפרסום.

לפי דבריו של השופט עוזי פוגלמן, אבי ההלכה החדשה, הפרמטרים העומדים בבסיסה יבטיחו איזון ראוי בין החשש מפני "פריצת הסכר", על-ידי פרסומים בלתי אחראיים ורשלניים, תוך פגיעה בלתי מידתית בזכות לשם טוב ולכבוד, לבין השפעתו של האפקט המצנן, שהוזכר לעיל, על חופש הביטוי וחופש העיתונות. האם אכן כך יקרה? התשובה לכך תלויה במידה רבה באופן שבו בתי המשפט הנמוכים יותר יישמו את ההלכה.

"יישום ההלכה החדשה... צריך להיעשות מכאן ואילך בזהירות, עקב בצד אגודל, על מנת למנוע ניצולה לרעה על-ידי התקשורת, ותוך בחינה מתמדת שמא חלף החשש ל'אפקט מצנן' ונהיה עדים להתרת הרסן", ביטא השופט עמית חשש המשותף לרבים. חשש זה קשור אולי לקביעה שלפיה בכתבתה של אילנה דיין נתגלו גם חוסר ריסון עצמי והיעדר צניעות, וכי היא לא עמדה בחובת ההגינות.

הכותב הוא עורך דין המתמחה בדיני לשון הרע.