בלה, בלה, בלה

דובר צה"ל מתפקד כצוות טלוויזיה, מכבסת המילים עובדת במרץ, וכל צילום ראוי לשידור

הטור פורסם בגיליון פברואר של מגזין "פירמה"

אחת העורכות הבכירות במערכת החדשות של הערוץ הראשון נהגה לומר בשנת 2003 כי היא לומדת את מקצוע העיתונות האלקטרונית כל יום מחדש.

ואכן, החידושים הטכנולוגיים, תרבות הישיבה והדיווח מתוך האולפן והבידוריזציה של החדשות שינו ואף עיוותו את תפיסת החדשות המסורתית.

ניתן לומר שההפקה ניצחה את העריכה. הוסיפו את הסגידה לרייטינג, והנה לנו הניו-ז'ורנליזם הטלוויזיוני. כך צמחה לה שיטת ה"לופ", כמו לטחון את הצילום של נתן אשל עד דק ולדווח בדרמטיות בלתי נסבלת על כל קסאם שנחת בשדה פתוח, וליירט תמונות מהיו-טיוב ומאתרי האינטרנט בלי עריכה ובלי בדיקה, והעיקר: "יש לנו".

הניידות הפרוסות בכל מקום והיכולת לשדר כל פורמט וכמעט כל איכות או חוסר איכות שינו את תפיסת עריכת התוכן מן היסוד.

כך הופך צילום של דובר צה"ל, שממלא את תפקיד צוות הטלוויזיה, של המתנחלים שמחזיקים בנשק המצלמה ושל בצלם או הפלסטינים, לצילום עיתונאי לגיטימי, כאשר ברוב המקרים אין מציינים את המקור. אנחנו מיירטים חומרים כשאיננו יודעים מי עומד מאחוריהם. אמרנו, ההפקה ניצחה את העריכה.

על עברית תקינה אין מה לדבר. היום מדובר בשפה ישראלית חדשה, תקשורתית יותר, קליטה ונוחה. הדקדוק העברי הוא בגדר המלצה לא מחייבת, זכר/נקבה לא יפריעו לנו, ובג"ד כפ"ת לא יכתיבו את הדגשים.

"יש ערך למילה"

באחת ההרצאות שלי במכללת ספיר בשדרות שאלתי סטודנטים לדעתם על היגוי האותיות הגרוניות חי"ת ועי"ן, ולמרות שרובם היו בני עדות המזרח, הם טענו כי ההיגוי המקורי של הגרוניות גורם להם חוסר אמינות. נזכרתי ב"גברתי הנאווה".

יום אחד ראיתי את העיתונאי-סופר המנוח ישראל סגל יושב וכותב קריינות לכתבת מגזין, וכשהתעכב מדי שאלתי לסיבה והוא ענה לי: "צריך לדייק! יש ערך למילה הנאמרת". אכן, לשונאית ישבה ושמעה כל קריינות, אבל לא מדובר רק בתקינות המשפט העברי, משמעות המילה היא המסר.

הנה אחרי "האינתיפאדה" גייסנו את ה"הודנא" וה"סולחה", ומה עם "חישוף", "כתר נושם" ו"סיכול ממוקד". ספין דוקטור מכתיב, ואנחנו, שמאוד מעוניינים באהדת הציבור (כי זו מצוות הרייטינג), מדקלמים את המילים עם המשמעויות שלהן.

כאשר מסרסים אירועים באמצעות מילים, אין פלא שעושים פוטושופ לתמונה כדי לייפות אותה וכך לזייף את המציאות.

מוטי קירשנבאום, בהיותו עורך "מבט לחדשות", קיבל בימי הלחימה במלחמת יום הכיפורים חומרים מרמת הגולן ללא פסקול. אחד הכתבים ביקש לצרף סאונד מהסרטייה, הדי תותחים וירי טנקים. זה הספיק למוטי כדי להוציא הנחיה לשדר את כל החומרים משדות הקרב בדיוק כפי שהתקבלו. לא נעוות, לא נשפץ ולא נייפה את המלחמה.

תוכנות עריכת הווידיאו מלאות היום אפקטים וצלילים ואפשרויות בלתי מוגבלות. כמעט אין כתבה אותנטית, הכול משופץ ומשופר, וכשהתמונה יפה ולא מחוספסת אנו רואים מציאות אחרת.

חזרה לישראל סגל. כשאומרים "יש ערך למילה", מתכוונים גם לתוכן. אין בלה בלה בלה ואופס טעינו. הזלזול במילה הוא בלתי נסבל, אין כמעט אנדרסטייטמנט ואין מידתיות. ככל שנעצים את האמירה, כך נדמה לנו, יובן המסר טוב יותר. ככל שה"סטורי" דרמטי יותר, כך "יימכר" לצופה מהר יותר.

כל ניסיון פירוק 4 קרוואנים בשומרון הופך למבצע צבאי "ופירוק מאחז". לא גזל אדמות הערבים ולא ההתנכלות לכפריים, אלא המסכנות של מי שעקרו מבתיהם. עיתונות פרחחית כמו אותם פורעי חוק מסוכנים.

הזהירות העיתונאית היא ערך עליון, יש להצליב ולבדוק ולשוב לבדוק כל פיסת מידע. עדיף לדחות סיפור גם בהסתכנות שערוץ מתחרה יזכה בו, ובלבד שניזהר בדיני נפשות. אין סקופ בעולם השווה צלקת נפשית אצל ניזוק חף מפשע ומכל רבב.

אנחנו הולכים על בטוח, על הקל, על הסיפור המוכר. את "ביקור הגברת הזקנה" בהבימה נכסה כשבנימין נתניהו ורעייתו יבואו בחשכת התיאטרון "כדי לא להפריע" לצפות בגילה אלמגור, כי זה מוכר טוב יותר מאייטם מושקע וביקורתי על התפאורה החדשה של ההצגה הקלאסית.

התרבות אצלנו במהדורות החדשות היא לרוב רכילות על סלבס. ה"מעושרות" הפכו לגיבורות תרבות, ולא המצוקה של "אמנות לעם" והתיאטראות הנסגרים והשוממים. דיירי "האח הגדול" זוכים לאחוזי צפייה שמתאימים לחדשות במשטרים אפלים או לסופרבול או לחברה לא שפויה, וזו אולי הסיבה להתפרקות הערכית של חברה שלמה.

תמיד טענתי שהחדשות משקפות מציאות. זו המציאות.