"פסיקה מודרנית"?

ביהמ"ש מנסה להגביר מעורבות אבות בחיי הילד, אך לא על מודל כזה הם חלמו

בחודש שעבר הוגשו המלצות ועדת שניט אשר מונתה לבחון את סוגיית קביעת משמורת הילדים בבתי המשפט. בין היתר הוועדה המליצה לבטל את סעיף החוק המקים כיום את הכלל המשפטי הקרוי "חזקת הגיל הרך" - על-פיו למעט במקרים חריגים, משמורת ילדים מתחת לגיל 6 בעת גירושים לא תיבחן לגופה אלא תינתן לאימם - ולהחליפו במסגרת חדשה של הורות משותפת, בה תפקידו של האב בחיי הילד יהא משמעותי יותר.

שר המשפטים, יעקב נאמן, כבר הודיע כי הוא מאמץ את המלצות הוועדה, אך הדרך ליישומה בפועל עוד רחוקה. מאחר שההמלצות דורשות שינוי ממשי בחקיקה הקיימת, יהא צורך לגבש הצעת חוק חדשה, וזאת עשויה להתקל בהתנגדויות רבות משני הכיוונים, הן מצד נשים שרואות בדרישה לשינוי מניפולציה גברית שכוונות זרות עומדות מאחוריה, והן מצד גברים הטוענים כי אין מקום להגדלת החיובים הישירים של האבות כלפי הילדים ללא ליווי של הפחתת חיובי המזונות במקביל.

על אף שלהמלצות הוועדה עוד אין מעמד חוקי, כבר ניתן לראות סנונית ראשונה של השפעתה על פסיקת בתי המשפט, בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן מהשבוע שעבר, אשר ביטל את "חזקת הגיל הרך" כלא הייתה, והכריז בעצמו על פתיחת עידן חדש.

בפסק הדין נדונה סוגיית המשמורת של ילדה בת שנתיים, אשר כל אחד מהוריה טען כי הוא ההורה הראוי יותר לגדלה. על-פי "חזקת הגיל הרך", מאחר שבית המשפט הסכים כי האם הינה אם כשירה ומטיבה, היה עליו לתת בידיה את המשמורת, אך השופט חשב אחרת.

"אין בדעתי לתת כל חשיבות ל'חזקת הגיל הרך'", פסק השופט, שכן "המציאות בה מתפקדת המשפחה הישראלית בשנות ה-2000 אינה עולה עוד בקנה אחד עם המציאות, שבמסגרתה גובשה הדוקטרינה של 'חזקת הגיל הרך'".

עוד אמר השופט כי "על בית המשפט לזנוח דעות קדומות והלכי-רוח, שייתכן והיו מתאימים לשנים עברו, ולהתמקד בשאלה היחידה העומדת על הפרק - מהי טובתה של הקטינה דא עסקינן?".

מסקנתו של בית המשפט עבור הילדה הספיציפית בת השנתיים הייתה כי טובתה לנדוד מדי יום ביומו בין בתי ההורים, כדי ליצור שוויון כמעט מלא בנוכחות ההורים בחייה. כך, בימי ראשון, שלישי וחמישי תחזור הילדה מהגן לבית האם ותלון אצלה; ובימים שני ורביעי תחזור לבית האב; בימי שישי עד ראשון תבלה לסירוגין סוף שבוע בבית האם וסוף שבוע בבית האב.

אמנם בית המשפט טען לעדיפות שיטתו ה"מודרנית" לבחון את טובתה של הילדה הספיציפית, במקום להשען על חזקות כלליות, אך למעשה למעט חוות-דעת כללית על-פיה מדובר באב נורמטיבי ומטיב שמעוניין בקשר אמיתי עם הילדה, לא היו בידי בית המשפט כלים אמיתיים לבדוק את ההשלכות של הסדרי הראייה שקבע על הילדה. הגורמים המקצועיים שמונו לאבחן את הצדדים לא היו שותפים להסדרי הראייה שנקבעו על-ידי השופט, ואת דעתה של הילדה על כך בוודאי שלא ניתן לקבל, בהיותה בת שנתיים.

האמנם חלוקת הסדרי הראייה שקבע בית המשפט היא מה שהוא מכנה "פסיקה מודרנית"? אין ספק כי המגמה בציבור ובבתי המשפט היא הגברת המעורבות של האב בחיי הילד, אך ההלכות המשפטיות החדשות מבחינות בין החזקה הפיזית של הילד למשמורת משפטית.

ההכרה באב כשותף מלא לגידול הילד מהבחינה המשפטית - כלומר זכותו להיות מיודע ולהשתתף בהחלטות על חינוכו, גידולו ובריאותו של הילד - שונה ונפרדת מכמות הזמן הפיזי שהילד מבלה אצלו.

הסדרי הראייה שקבע בית המשפט במקרה זה מודדות אך ורק את חלוקת הזמנים בין ההורים, אך מה באשר לאחריות ההורית המשותפת אליה כיוונה ועדת שניט?

באופן אירוני, אחד הנימוקים שנתן השופט להסדרי ראייה יוצאי דופן אלה היה רצונו להבטיח כי המעברים של הילדה מבית לבית יתבצעו רק דרך הגן, כדי למנוע ככל הניתן קשר ישיר בין ההורים, ולהפחית בכך את מוקדי החיכוך בינהם, כלומר משמורת שווה אך לא משותפת.

ספק רב אם זהו המודל עליו חלמו האבות הנאבקים במשך שנים לבטל את "חזקת הגיל הרך", ויש לקוות כי פסק דין אינו מלמד על מגמה חדשה של הפסיקה לכיוון זה.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".

צרו איתנו קשר *5988