פצעי בגרות

הנשיא הזקן ביותר של ארצות הברית היה כמעט בן 74 כאשר ניסה לחזור ולהיבחר. ויכוח הטלוויזיה הראשון שלו בעונת הבחירות ההיא היה כישלון חרוץ. רונלד רייגן נראה ונשמע כאיש זקן. הוא התבלבל, לא השלים משפטים, לא שלט בחומר, לא שכנע. פתאום, אם גם לשעה קלה, היה נדמה שגילו יכריע את הכף נגדו.

אבל בוויכוח השני עם יריבו הדמוקרטי, וולטר מונדייל, הוא ויתר על ההתיימרות לדעת הרבה על הכול. כאשר נשאל לגבי גילו, הוא השיב "אין לי כוונה לנגח את יריבי באמצעות הזכרת צעירותו וחוסר ניסיונו".

הקהל באולפן, כולל היריב הצעיר וחסר הניסיון, התפקעו מצחוק. מונדייל היה כמעט בן 57, פוליטיקאי משופשף זה 24 שנים, אשר כיהן כסגן נשיא ולפני כן כסנטור. הבדיחה הספיקה. איש לא עסק עוד בגילו של רייגן. ביום ההצבעה, נובמבר 1984, הוא ניצח ב-49 מחמישים המדינות של ארצות הברית. שנתיים אחר כך, על סף יום הולדתו ה-76, כתב העת פורצ'ן מרח את רייגן על עמוד השער שלו, תחת הכותרת "המנכ"ל הטוב ביותר באמריקה".

זו הייתה הפרזה ניכרת, ערב הסתבכותו הכמעט-פטאלית של רייגן בשערורייה איומה של מכירת נשק לא חוקית לאיראן. אבל בעיצומה של גאות כלכלית מפורסמת, רייגן הזקן נהנה מהערצה ניכרת לא רק בין אזרחיו אסירי התודה אלא גם בוול סטריט ובעולם התאגידים.

בחירתו הייתה במידת-מה אקט הפרידה הרשמי של ארצות הברית מג'ון קנדי. זה האחרון הושבע לנשיא, בינואר 1961, בהיותו בן 43. הוא ירש את הנשיאות מדווייט אייזנהאור, הנשיא הזקן ביותר עד אותו הזמן. אייזנהאור עזב את הבית הלבן בשנתו ה-71. קנדי היה רשאי אפוא להכריז בנאום השבעתו, "הלפיד נמסר לדור חדש של אמריקאים".

האמריקאים, אומה של שוחרי נעורים, לא התפעלו ביותר מתוצאות מסירתו של הלפיד. בין 1960 ל-1980 עלה בהתמדה, או לפחות לא פחת, גילם של הנשיאים שבחרו. ב-1980, בעיצומו של המשבר הכלכלי החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, עם שיעור האינפלציה הגבוה ביותר מאז ומעולם, הבוחרים הטילו את משימת ההצלה על סבא. קשה לדעת אם הם חשבו שהחיים מתחילים בגיל 70, או שבני 50 פלוס הם אמנם "צעירים וחסרי ניסיון". סביר יותר להניח שהם בחרו ברייגן מפני ששמו לא היה ג'ימי קרטר.

אף על פי כן קרה אז משהו בתודעה האמריקאית. צדעי הפוליטיקה חזרו והאפירו. זו הייתה תוצאה טבעית של דמוגרפיה: התבגר והלך הדור שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה, זה שהסוציולוגיה ייחדה לו את האפיון baby boomers (על-שם העלייה הדרמטית בריבוי הטבעי בעקבות המלחמה). ברק אובמה הוא הנשיא הראשון שאינו שייך לדור הזה - אבל יריבו הבולט ביותר בין הרפובליקאים, מיט רומני, שייך גם שייך. הצעירים שב"תינוקות הבום הגדול" עדיין נותנים את הטון.

לתינוקות הבום היו רגעים דרמטיים של ספקות עצמיים בשנים האחרונות של המאה ה-20, לא רק בפוליטיקה אלא גם בעסקים. לפחות למבוגרים שבהם לא היה מושג מה לעשות במהפכת הטכנולוגיה העילית. הם נטו להתפתות לנעורים: לא סתם לאנשים צעירים מהם, אלא לעולי ימים ממש.

"יש לו מושג"?

תשדיר טלוויזיה אופייני של הזמן ההוא מתאר מנכ"ל רב כוח הולך לאיבוד על הרשת, וקושר יחסי אינטרנט הדוקים עם העובד בחדר הדואר. הנער משיא לו עצות בענייני השקעות, ומלמד אותו איך לקנות מניות על הרשת.

התשדיר לא הפריז. אם בכלל, הוא המעיט. השגיאה הגדולה ביותר בדברי ימי התאגידים הייתה תוצאה ישירה של קידה עמוקה לפני הנעורים. זה קרה כאשר למנכ"ל טיים וורנר, מעצמת על בעולם התקשורת, לא היה מושג לאן הולך האינטרנט. גם למועצת המנהלים שלו לא היה מושג. הם היו מבוהלים. חברות שעתה זה הונפקו דהרו אל עמדות בכורה, לפחות מצד שווי השוק שלהן.

מאחר שלא היה להם מושג, הם החליטו לתפוס טרמפ על מישהו שהכול הסכימו כי "יש לו מושג". זה היה סטיב קייס, המייסד של AOL ומנכ"לה. ניסיון להזכיר לאנשים צעירים מה הייתה AOL לפני 15 שנה ופחות הוא הזדמנות לגלות עד כמה המזכיר הספיק להתרחק ממחוזות נעוריו. AOL הייתה הכתובת הראשונה על האינטרנט, עוד לפני האינטרנט. מספר מנוייה עלה על שלושים מיליון בארצות הברית בלבד, והיא התפשטה בכל היבשות. כל עשרות מיליוניה שילמו הרבה כסף תמורת כרטיס הכניסה. זה היה לפני שדורות של גולשים התרגלו להניח שהאינטרנט הוא שטח ציבורי.

בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו יודעים מה גדולות היו טעויותיו של קייס, למשל כאשר דחה את הצעתו הגאונית של פול אלן, ממייסדי מייקרוסופט, לפתוח את AOL לכל דכפין, ולהפוך בזה את עצמה לבעלת הסטנדרטים באינטרנט.

ב-1999 השתרר הרושם הסביר שהעתיד שייך לקייס. הוא היה בן 41 כאשר טיים וורנר צנחה לרגליו והתחננה שייקח אותה. היא אפילו הסכימה להעמיד את ראשי התיבות AOL לפני שמה. קייס נעשה היושב ראש והאסטרטג הראשי. התוצאה הייתה מחיקת 80% משווי השוק של טיים וורנר. איש מן השושבינים לא נשאר שם. קייס גלה למדינת הולדתו, הוואי, כדי להשקיע בנדל"ן. ההחלטה ההיא נידונה להילמד ולחזור ולהילמד בבתי ספר למינהל עסקים כמופת של כישלון.

רופרט מרדוק סיפר לימים על הרגע שבו שמע את בשורת המיזוג בין AOL לטיים וורנר, בתחילת 2000. "שאלתי את עצמי: האם כולנו עומדים להפוך לחגבים?". בגיל 80 הוא מוסיף לנהל את ניוז קורפ שלו, ואיש אינו חושב שהוא חגב. מה מעניין שהמשבר הנוכחי בניוז קורפ, סביב האתיקה של עיתוניה בבריטניה, הוא במידה רבה תוצאה של "מסירת הלפיד לדור הבא", ממרדוק האב למרדוק הבן.

לעזור לו להיפטר

האומנם יש מחיר להסתמכות מוקדמת מדי על הנעורים? ג'ק וולש, המנכ"ל המהולל של GE בשנות ה-90, היה בשעתו סמכות כמעט משיחית בענייני ניהול. עצותיו נלמדו באוניברסיטאות, ותיאוריות מפולפלות נקשרו בהן. הוא כותב בספרו "לנצח" (Winning), שהופיע ב-2005, על משבר ירושה בראש אחת מחטיבות GE. המועמד המבטיח ביותר לנהל את החטיבה היה צעיר נמרץ ופיקח, בוגר מינהל עסקים, יועץ לשעבר, עם ניסיון ניהול מוצלח, אשר לקה לרוע המזל במידה של "התרברבות" (תרגום לא כל-כך מוצלח של swagger). וולש בהחלט העריך ביטחון עצמי וסגולות של מנהיגות. אבל מן ההתרברבות הזו, הוא כותב, היה צורך לעזור לו להיפטר. כך או כך, הוא לא נבחר.

רברבנות של נעורים לא השפיעה לרעה על הביוגרפיות של סטיב ג'ובס, או ביל גייטס, או לארי פייג' וסרגיי ברין של גוגל, שלא לדבר על צעיר המנכ"לים מארק צוקרברג. אבל אין זה מן הנמנע שהם היוצאים מן הכלל המוכיחים את הכלל. הם התאפשרו מפני שעמדו ממש על קו פרשת המים, ברגעים הראשונים של מהפכה עצומה שהם הקדימו להבין ולנצל.

טענה מעניינת השמיע בחודש שעבר ויווק וואדווה (Vivek Wadhwa), יזם טכנולוגיה וחוקר אמריקאי-הודי. הוא כתב (ב-Technology Review של MIT), על יסוד מחקר שעשה, כי "הגיל הממוצע של מייסדי חברות טכנולוגיה מצליחות בארצות הברית הוא 39. מצאנו עוד, כי גדול פי שניים הוא מספרם של מייסדים מצליחים מעל גיל 50 לעומת מספרם של המצליחים מתחת לגיל 25; ופי שניים מעל גיל 60 לעומת מספרם מתחת לגיל 20. לכול יש סיכוי להצליח, אבל הגיל מעניק יתרון מובהק".

בחלקים אחרים של העולם - הוא נוקב בשמותיהן של הודו, של אירלנד ושל ברזיל - "הצעירים הם בעלי הרעיונות המרשימים ביותר, אבל המבוגרים יותר הם אלה הנוחלים הצלחה עסקית".

בעשרים השנה האחרונות אמנם נרשמה ירידה בגיל הממוצע של מנכ"לי מאה החברות הגדולות ביותר בדירוג פורצ'ן, אבל היא דרמטית פחות ממה שהיה אפשר להניח. ב-1980, 51% ממאה הגדולים היו בני 60 עד 69. כיום, 68% הם בני 50 עד 59. הצדעיים עדיין כסופים, אבל לפחות יש יותר שיער על הפדחת. אין כלל בני 40 ומטה בין מאה הגדולים (הנתונים באים מ-SpencerStuart, חברת הייעוץ למנהלים).

צעירי המהפכות

צעירים נוטים להגיע לשלטון - פוליטית או עסקית - בייחוד בזמנים מהפכניים. נפוליאון היה בן 30 כאשר תפס את השלטון בצרפת. שר האוצר הראשון של ארצות הברית היה בן 33. לרוסיה היה שר מלחמה בן 38 בזמן מלחמת האזרחים שפרצה בעקבות המהפכה הבולשביקית. לצה"ל היה רמטכ"ל בפועל בן 30 במלחמת העצמאות. לאחר התמוטטות הקומוניזם במזרח אירופה, לפני עשרים שנה ויותר, היה אפשר למצוא ראשי ממשלות ושרים בני 30-וכמה. גמאל עבד א-נאצר היה בן 34 כאשר הנהיג את המהפכה המצרית (1952), ומועמר אלקדאפי היה בן 27 כאשר תפס את השלטון בלוב (1969). יש עוד דוגמאות למכביר.

בהונגריה יש כיום ראש ממשלה אוטוריטרי מאוד, צעיר למדי, עוד מעט יהיה בן 49. אבל הוא התחיל את הקריירה הפוליטית שלו בגיל 25, בהנהגת מפלגה שהגבילה את החברות בה לבני 30 ומטה. משוכת הגיל עלתה בד בבד עם התבגרותו. תאבון השלטון שלו מבטיח לו כנראה נוכחות ארוכה. הוא התחיל צעיר, אבל אין זאת אומרת שיש לו איזו כוונה שהיא לפנות מקום לצעירים.

צעירים מאוד עמדו גם סמוך לערש מהפכות כלכליות. הנרי פורד היה בן 31 כאשר השלים את ייצור המכונית הראשונה שלו. דיוויד סארנוף היה בן 30 כאשר התחיל את הרדיו המסחרי הראשון (ולימים גם את הטלוויזיה המסחרית הראשונה). שניהם, גם פורד וגם סארנוף, לא היו רק ילדי פלא. בהתבגרם, הם נעשו אנשי עסקים מצליחים, ונשארו סמוך להגה עד זקנה. סארנוף היה הנשיא הראשון של רשת אן.בי.סי.

אי-אפשר להגיד שאן.בי.סי לא העניקה עוד הזדמנויות לילדי פלא. ג'ף צוקר הוקפץ אל ראש הרשת בגיל 38. הוא קיבל אותה במצב די טוב, מקום ראשון בטבלת הצפייה. הוא החזיר אותה במצב די בינוני, במקום הרביעי. לא בהכרח אשמתו, אבל גם לא מקור גדול של גאווה.

מה לעשות בילדי פלא כדי להאריך את הפלא מבלי להאריך סימפטומים של ילדות? באפל זה עבד באופן לא מכוון ולא צפוי. סטיב ג'ובס היה בן 30 כאשר הודח ממנכ"לותו, ב-1985. לא היה אפשר לעבוד איתו, והוא לא הניח לבוגרים להדריך אותו. הבוגרים תפסו את מקומו, והובילו את אפל עד סמוך מאוד אל קבורתה. 12 שנה אחר כך נקרא ג'ובס להציל אותה. יש אומרים שהוא דווקא הצליח במידה מסוימת, לפני שתוחלת חייו התקצרה באופן טרגי.

אולי זו הנוסחה (מינוס הקיצור בתוחלת). תנו לילד הפלא לנסות, שלחו אותו לגדול קצת במקום אחר, וקראו לו לחזור כאשר יגיע אל בשלות. אפשר לנסות את זה גם בפוליטיקה. בעצם כבר ניסו, והתוצאות מדברות או אינן מדברות בעדן.

ואיך אפשר לחתום מבלי לחזור על השנינה החבוטה של ג'ורג' ברנרד שו: הנעורים טובים מדי מכדי שיבוזבזו על צעירים.