"בתל-חי, בגליל, טרומפלדור לחם" - כך היה נפתח בכל שנה טקס י"א באדר בבית-הספר. אחר-כך היינו שרים על אותה גבעה שם בגליל שעליה יושב שומר ובפיו חליל, ואחרי שהיינו מסכמים ב"טוב למות בעד ארצנו", התחלנו להתכונן לפורים.
אם התיאור דלעיל נשמע לכם מוכר, אתם מוכרחים להיות מעל לגיל 40 לפחות. אמש (ב'), י"א באדר, חיפשתי בכל ערוצי הדוקו, ההיסטוריה, הביוגרפיה - וכמובן, בערוץ 1 (זה שמקבל מאיתנו כסף כדי להנציח את מורשת ישראל) ולא מצאתי אפילו זכר ליום תל-חי, כמעט חג לאומי בילדותו של כל מי שגדל כאן עד שנות ה-70.
בדרך-כלל, כשרוצים להשכיח אירוע מזכר העם, האינטרס הוא פוליטי, אבל המיתוס של טרומפלדור היה מעין תחנת יציאה כמעט לכל הזרמים הציוניים: מאנשי ההתיישבות העובדת שהיו לשמאל ציוני, ועד לאנשי בית"ר - ברית יוסף תרומפלדור (בזמנו לא הקפידו על נוסח עברי אחיד של כתיבת שמות לועזיים).
אולי עלה משקלן של גבעות השומרון שגברו על גבעות הגליל, אולי הוויכוח סביב אמיתות הציטוט "טוב למות בעד ארצנו"ף ואולי פשוט גם מי שהיו מוכנים פעם למות בעד ארצם, לא מוכנים להיות הפראיירים האחרונים במקום שבו נהנים מקופת המדינה רק מי שבחרו להמית את עצמם באוהלה של תורה.
לערוצים המסחריים אין לי טענות: חובתם היחידה היא להתפרנס, אבל מה התירוץ של הטלוויזיה הממלכתית? החינוכית? היה היה סמל ישראלי וציוני ואיננו עוד, אפילו לא כמס-שפתיים בשידורי הטלוויזיה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
