אתונה או איסטנבול?

קבוצת ספורט גדולה, בכל ענף, נמדדת בעקביות שלה ובעיקר ביכולת שלה לנצח משחקים גם בימים בהם היא משחקת רע. זו הסיבה שדווקא הניצחון במשחק מספר 3 מעיד על הקבוצה של בלאט לא פחות ואפילו יותר מהניצחון הגדול במשחק מספר 2 באתונה. במשחק השני בסדרה קיבלנו משחקי קריירה ביורוליג מאוחיון ושון ג'יימס, משחק טוב של כל מי שעלה על הפרקט והארכה מהאגדות של בלו. במשחק השלישי אתמול (ג'), מלבד אוחיון והנדריקס, כל שאר השחקנים נתנו משחק בינוני עד חלש, ובכל זאת מכבי ניצחה, בשיניים, אבל ניצחה. תקראו לזה ניצחון של אופי, מסורת, קבוצתיות. במקרה הזה לטעמי מדובר בניצחון של מאמן שלקח סגל אפור בהיר והפך אותו לחומר ממנו יוצרים אלופים.

***

פנאתינייקוס מנצחת משחקים דרך ההגנה. שחקני אלופת אירופה מפעילים לחץ על מובילי הכדור של היריב ומשבשים לו את ההתקפה. זו הסיבה שמכבי ת"א צריכה להתרכז בשמירה על הכדור מאיבודים. זה התחיל רע במשחק הראשון עם 13 איבודים במחצית הראשונה ו-19 הפרש. התהפך ל-10 איבודים במשחק השני עם ניצחון מרשים באתונה, והמשחק אתמול היה שילוב: מחצית ראשונה של ארבעה איבודים ו-13 הפרש לצהובים, מול מחצית שנייה עם תשעה איבודים וניצחון בסיום מורט עצבים.

המסקנה גם הפעם היא אחת: יותר אוחיון ופאפאלוקאס, ויותר חשוב - שלנגפורד יקבל כדור רק בסוף ההתקפה. היוונים לא פראיירים כמו הקבוצות בבתים המוקדמים. הם סוגרים ללנגפורד את השמאל חזק (לנגפורד שמאלי שהולך וקולע רק בצד שמאל), פעולה שמוליכה אותו לזריקות ממצבים קשים, איבודים והוצאת הקבוצה מקצב ההתקפה שלה. כשמשימת ניהול המשחק עברה לידיים של הרכזים הטבעיים במכבי, היא הורידה את היוונים מהממוצע העונתי שלהם של 13 חטיפות למשחק (מובילים את היורוליג) עד לשלוש חטיפות בלבד במשחק אתמול. הסיכויים לשמור על המספרים האלו טמונים ביכולת של בלאט לשמור את לנגפורד בתפקיד המוציא לפועל, ולהרחיק אותו מניהול המשחק וקבלת החלטות.

***

אם יש משהו שבלאט מבליט השנה זה את הפרגמטיות שלו. למרות כל השינויים והטלטלות מכבי נמצאת מרחק משחק אחד בלבד מהפיינל-פור. אפשר לראות את זה בשינויי הרוטציה בים המשחקים, בחילופי התפקידים בכל משחק ובתוך המשחק עצמו, וגם במשקל של השחקנים במשחק ההתקפה. דוגמה מצוינת היא רמת האגרסיביות ההתקפית של יוגב אוחיון. בשני המשחקים האחרונים זרק יוגב 12 זריקות לסל, פי שלושה מהממוצע שלו בשלבים המוקדמים ביורוליג. שינוי דרמטי כזה בכמות הזריקות הוא כבר לא ברמה של ניצול הזדמנויות, אלא הנחייה ישירה של מאמן והתאמת תכנית המשחק של הקבוצה.

ובכל זאת, שינוי אחד מהותי שכדאי למכבי לעשות במשחק מספר 4, בתקווה שיהיה האחרון מבחינתה, הוא לשחק יותר על דייויד בלו. בלו, הקלע הטהור הטוב והיחיד למעשה במכבי, זורק בסדרה הזו פחות מהכמות אותה נהג לקלוע בשלבים המוקדמים (פחות מ-3 ניסיונות לשלוש מול מעל 4.5 ניסיונות בטופ-16). דווקא בשעה שהידית והניסיון שלו הופכים להיות שווים את משקלם בזהב (70% יש לו מהשלוש בסדרה עד כה) הוא מעורב פחות בהתקפה, לוקסוס שמכבי ת"א מאותגרת התקפית לא יכולה להרשות לעצמה.

***

בתום הרבע הראשון של משחק מס' 1 באתונה הציג דיאמנטידיס את השורה הסטטיסטית הבאה: 8 נקודות ו-5 אסיסטים. אלו גם היו המספרים שלו בתום משחק שלם אתמול בנוקיה, ואם תרצו אלו המספרים הכי משמעותיים של הסדרה. אבל מה שצריך להטריד יותר את אוברדוביץ' (ולשמח את בלאט) היא חולשתו ההגנתית. דיאמנטידיס, שנחשב לשומר הטוב ביורוליג וזכה בפרס שחקן ההגנה המצטיין בחמש משש העונות האחרונות (!) פשוט לא פקטור בהגנה, ואין כמו המספרים של יוגב אוחיון להוכיח את זה: 13.5 נקודות ו-6.5 אסיסטים בממוצע בשני המשחקים האחרונים. אלו שני המשחקים היחידים העונה ביורוליג שבהם אוחיון קלע בדו-ספרתי.

כך שעם כל הכבוד לאוחיון ולשאר 22 השחקנים שידרכו על הפרקט בנוקיה מחר, גורל משחק מספר 4 וזה של הסדרה כולה יהיה תלוי על כתפיו של דיאמנטידיס. אם יחזור לשחק כמו ה-MVP של היורוליג, מכבי תיאלץ לעשות עוד גיחה אחת לאתונה. אם ימשיך להיות הצל של יוגב אוחיון, הגיחה הבאה של אנשי מכבי תהיה בכלל לאיסטנבול.