העליון: יובל רן לא ישיב לקווי אשראי 2.3 מיליון שקל

מפרקי קווי אשראי תבעו את משרד רוה"ח שלמה זיו בטענה כי הערכת השווי שניפק לה היתה מופרזת ורשלנית, וכן תבעו את יובל רן ומנהלים נוספים בגין הפרת חוזה

חברת קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים לא תקבל כל פיצוי ממשרד שלמה זיו ומיובל רן, בגין הנזקים שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מהערכת שווי מופרזת של החברה, המצויה כיום בחדלות פירעון.

כך קבע היום (ד') בית המשפט העליון, שקיבל את הערעורים שהגישו משרד שלמה זיו ויובל רן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שקיבל את התביעות המקוריות של קווי אשראי.

מפרקי החברה תבעו את משרד שלמה זיו בטענה כי הערכת השווי שניפק היתה מופרזת ורשלנית, וכן תבעו את המנהלים בגין הפרת חוזה, על כך שלא סיפקו את שירותי הניהול במשך 7 שנים כפי שסוכם מראש.

בשנת 1993 חתמה חברת קווי אשראי על חוזה עם יובל רן ועם 4 מנהלים נוספים בעלי ניסיון בתחום ההלוואות החוץ-בנקאיות, ולפיו הם ינהלו עבורה חברה-בת שתעסוק בתחום זה. החברה סיכמה עם המנהלים כי תשלם להם מראש חצי מהרווחים שיהיו צפויים מעסקי ההלוואות ב-7 השנים הקרובות.

לשם הערכת הרווח הצפוי פנתה החברה למשרד שלמה זיו ושות', שהעריך את סך הרווחים העתידיים לתקופה של 7 שנים בסכום של כ-54 מיליון שקל. בסופו של דבר הפכה חברת קווי אשראי לחדלת פירעון, והיא נמצאת כיום בהליכי פירוק. על כך הוגשה תביעתה של קווי אשראי.

השופטים אליעזר ריבלין, סלים ג'ובראן וצבי זילברטל החליטו לדחות את ערעורה של קווי אשראי על דחיית תביעתה נגד משרד שלמה זיו, ובנוסף החליטו לקבל את ערעורו של יובל רן על חיובו בפסק הדין במחוזי. בכך דחה העליון כליל את תביעתה של קווי אשראי לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה.

בעניין התביעה כנגד משרד שלמה זיו, החליט העליון לאשר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולדחות את התביעה.

השופט אליעזר ריבלין פסק כי קריסתה הסופית של החברה אינה אינדיקציה לרשלנות הערכת השווי, שכן הערכת פעילות עסקית של חברות רחוקה מלהיות "מדע מדויק". נקבע כי פעולתו של מעריך השווי תיבחן אך ורק אל מול המידע שעמד בפניו במועד ביצוע ההערכה, בהתעלם מ"חוכמה שבדיעבד". לפיכך, בהתחשב במידע שעמד לרשות משרד זיו בעת ביצוע ההערכה, נפסק כי הערכתו היתה סבירה, ואין כל עילה לחייבו בפיצויים.

במקביל, קיבל העליון את ערעורו של יובל רן על פסק דינו של המחוזי, ובכך דחה את התביעה נגדו. לדברי ריבלין, יובל רן סיפק לחברה שירותי ניהול, בהתאם לחוזה שחתם עימה, כל עוד היתה לחברה פעילות עסקית שוטפת, ולכן לא הפר את חוזה העבודה עם החברה.

עוד נקבע כי מכיוון שהתמורה לרן שולמה במניות ולא במזומן, הרי שניתן להסתפק בכך שהשיב לחברה את המניות שקיבל, אף שערכן הנוכחי הוא ככל הנראה אפסי, ואין לחייב אותו בתשלום פיצויים נוספים.

"לאחר שנקבע בבית המשפט המחוזי כי רן לא הפר את החוזה עם החברה, לא ברור מהו היסוד לקבלת התביעה נגדו", כתב ריבלין בפסק הדין. "רן לא קיבל כל שכר במזומן על תרומתו לחברה, והתמורה שקיבל מתמצית במניות של החברה שהוקצו לו. אין חולק כי מניות אלה, שהופקדו על-פי ההסכם השני בידי נאמן במהלך כל תקופת החוזה, הוחזרו לחברה. בכך מולאה חובת ההשבה - אם היתה כזו.

"אמנם המניות הוחזרו לאחר שהחברה נכנסה להליכי חדלות פירעון, וערכן היה אפסי. ברם, מכיוון שבסופו של יום לא קיבל רן מהחברה דבר, קשה לכנות חובת תשלום מצידו לחברה בשם 'השבה', ולסמוך אותה על 'דיני ההשבה הכלליים'. לפיכך, לא מצאנו כי נתקיימה עילה לחייב את רן בתשלום כלשהו לחברה, ועל כן ערעורו מתקבל". (ע"א 9709/10).

עורכי הדין ניר מילשטיין ויניב סטל ממשרד שניצר, גוטליב, סאמט ייצגו את משרד רואי החשבון שלמה זיו בערעור.