ציפי לבני ויתרה מראש

בואו נעצור רגע כדי לברר מה חלקה של התקשורת בנפילת "התקווה הלבנה"

הוא התחיל את מסע הבחירות שלו כבר ב-2008, יום אחרי שהבין כי בשל פער של 431 קולות לא מוותרים על קריירה פוליטית. היא למעשה ויתרה מראש, כשהחליטה להוכיח שיש דבר כזה "פוליטיקה אחרת". "אני לא במשחק הזה", נהגה לומר לכל מי שבא להשיא לה עצות איך ומה לעשות כדי לשרוד על המגרש שממנו נבעטה באכזריות בשבוע שעבר.

מאז נשפכו אלפי מילים על כל הטעויות והמשגים שעשתה ציפי לבני. איך לא הקימה ממשלה, פעמיים, איך לא חיזרה אחרי הפעילים, איך לא קירבה ראשי מפלגות, איך פספסה את המחאה, איך נדבקה לאג'נדה המדינית גם כשהפכה ללא רלבנטית, ואיך עשתה הכול חוץ מלהיות פוליטיקאית. בקיצור, איך כל מה שחסר בה יש בשאול מופז - איך כבש את השטח, איך ידע לכרות בריתות, איך הגה תוכניות בזמן, איך הניח מארבים ופעל לפי תוכנית מסודרת, ואיך לא הניח בצד - ולו לרגע - את החלום לכבוש את מקומה.

הוא עשה פוליטיקה בזמן שהיא ניסתה לנסח מחדש את כללי המשחק. הסוף ידוע. היא הפסידה בגדול בפריימריז בקדימה, הוא ניצח בענק. אפשר להשתתף בצערה ולהמשיך הלאה, בסך-הכול כולם מסכימים שמדובר באישה ישרת-דרך ומלאת כוונות טובות.

לא לאתגר את החוקים

אבל כדאי בכל זאת לעצור לרגע ולהפנות זרקור גם לעבר התקשורת, כדי לשאול מה חלקה בסיפור. זו שמיהרה לחבק את לבני, אז כשהכתירה אותה כתקווה הלבנה, כפוליטיקאית האמיצה שידעה לומר "לא" לסחטנות החרדית והתיימרה להוכיח שאפשר אחרת.

חיפוש מהיר ברשת ישטוף את המסך בגלי המחמאות שהורעפו עליה כשנבחרה. הנה נמצאה המנהיגה שמוכנה להקריב את הכיסא בשם העקרונות, ולא להיפך. היא הגיעה הכי קרוב שאפשר ללשכת ראש הממשלה ולא חצתה את המפתן, כי היא לא הסכימה לתת כסף לישיבות של ש"ס ולוותר על הזכות לנהל משא-ומתן על ירושלים.

גם כשנקרתה בפניה הזדמנות שנייה היא התעקשה להוכיח, לשיטתה, שהעקרונות גוברים על השררה, כשאמרה "לא" לממשלת הימין של בנימין נתניהו, וגררה את חבריה המתוסכלים לאופוזיציה - יהיה המחיר אשר יהיה. מאוחר יותר יטענו כי זו הייתה הטעות האסטרטגית, שבזאת החלה הספירה שלה לאחור כיו"ר קדימה.

אבל אז, בזמן אמת, התקשורת העלתה על נס את העוף הנדיר שהתגלה בשמי הפוליטיקה. דיברו על אומץ-לב נדיר, על יושרה, על משב רוח מרענן ועל עידן חדש. 3 שנים אחר-כך - ואותה עמידה איתנה על עקרונות הפכה לראיה המרכזית בכתב האישום שניסחה התקשורת נגד לבני תחת הכותרת "חוסר התאמה".

במהלך מערכת הבחירות חזר מופז על המסר המרכזי ש"לי זה לא היה קורה": הוא היה מקים ממשלה בכל מחיר ואחר-כך דואג לעקרונות - מסוג הגמישות הפוליטית שכבר הוכיח שהוא ניחן בה, למשל, כשעבר לקדימה מ"הבית שלא עוזבים".

פעם זו הייתה עילה לביקורת; בסיבוב הנוכחי זה דווקא שיחק לטובתו כעוד הוכחה שיש לו את כל מה שלבני חסרה - "קילר אינסטינקט", שמאפשר לפוליטיקאי לקדש את האמצעים. מפקד ארגזים? קבלני קולות? התגייסות של המגזר שלם שאין לו שום חלק לקדימה? הכול כשר. כי זו הרי פוליטיקה. משחק קשה ואכזרי שבו ערכים הם בסך-הכול שם קוד לאינטרסים.

לזכותה של לבני ייאמר שהיא הייתה הראשונה לזהות את הבעיה, ובכל זאת היא האמינה שתצליח לשנות את הכללים ולהישאר על המגרש, לא מעט בגלל התקשורת, שנתנה לה רוח גבית כשהריעה מהיציע למאמנת החדשה שסוף-סוף נשמעה לאוהדים - אבל נעלמה באותה מהירות כשהשערים בוששו לבוא.

עכשיו בראש הנבחרת יעלה ויבוא שאול מופז. שחקן ותיק ומנוסה שלא מתיימר לאתגר את החוקים. הוא הרי לא פראייר שמאמין לכל מה שהעיתונאים כותבים, אחרת היה פורש כבר מזמן.

הבחירות בקדימה רק הוכיחו שמופז צדק - התקשורת אמנם מעודדת בלהט פוליטיקה אחרת, אבל בסוף, ברגע האמת, מצדיעה, כמו כולם, למי שכובש בכל מחיר את שער הניצחון.

הכותבת היא מגישת "פגוש את העיתונות" בחדשות ערוץ 2.