גבולות החיסיון העיתונאי

האם החיסיון צריך לחול על המידע שמסר המקור וגם על המידע שהושג באמצעותו?

מאז פסק בית המשפט העליון בפרשת אילנה דיין וסרן ר', קיבלה מועצת העיתונות רוח גבית: לפתע קיבל תקנון האתיקה של המועצה עיגון נורמטיבי, כך שעיתונאים שיפעלו לפיו ייחשבו כמי שמקיימים "עיתונות אחראית", סטנדרט שעשוי להצילם מאחריות בגין לשון הרע. מצוידת במוטיבציה המחודשת, ניגשה המועצה לאתגר המשפטי הבא שלה: הרחבתה של "הלכת ציטרין" הוותיקה, שקיבעה בשנת 1986 את החיסיון העיתונאי היחסי הקיים בישראל בין עיתונאים למקורותיהם.

באותו פסק דין, שעליו מושתת חופש העיתונות בישראל, נקבע כי נוכח הצורך להגן על מקורות המידע של עיתונאי, קיים חיסיון על זהותו של מקור, ועיתונאי רשאי לסרב לגלות את מקור המידע שלו. החיסיון ההוא חל אך ורק על זהות המקור, ולא על תוכן המידע המועבר מהמקור לעיתונאי לצורך פרסומו.

דיון מעניין במשמעות החיסיון, יישומו הלכה למעשה והשלכותיו הנזיקיות האפשרית קיים לפני חודשים אחדים השופט אבי זמיר מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בתביעתה של עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ' נגד העיתונאי ברוך קרא. זמיר קבע כי הפרת החיסיון בידי העיתונאי עלולה להקים חבות בנזיקין, אף שבמקרה הנוכחי דחה את התביעה. ערעורה של גלאט-ברקוביץ' תלוי ועומד בעליון.

ההזדמנות נקרתה בידיה של מועצת במסגרת ערעור המדינה לבית המשפט העליון בפרשת מרים צחי, צלמת העיתון "מקור ראשון", שהתבקשה לחשוף תמונות שצילמה בעת התפרעות אנשי הימין בבסיס חטיבת אפרים בדצמבר 2011, שבה הותקף הסמח"ט. בית משפט השלום בירושלים הורה לה למסור למשטרה את כל הצילומים, כדי שישמש אותה במסגרת החקירה, ואולם המחוזי קיבל את הערעור וביטל את צו המצאת המסמכים. על כך עירערה המדינה לעליון, והדיון בערעור התקיים לפני שבועיים.

סוגיית גילוי המקורות במקרה זה היא כמעט אגבית - הצלמת טוענת כי הוזמנה לאירוע על-ידי אחד המצולמים, וחשיפת כלל הצילומים תביא לחשיפתו. לפיכך, החיסיון חל לפי השקפה זו גם על הצילומים, שהם המידע המצוי בידי העיתונאית.

לדעת מועצת העיתונות, זוהי הזדמנות ראויה עבור העליון להרחיב את הלכת ציטרין, בהתאם להתפתחויות בסוגיה זו בערכאות הנמוכות בשנים האחרונות.

"לעמדת מועצת העיתונות", כתבו לעליון עורכות הדין ארנה לין ויעל גרוסמן, "החיסיון העיתונאי חל גם על מידע שמסר המקור לעיתונאי ועל המידע שהעיתונאי השיג באמצעות המקור, אף אם זה לא נמסר ישירות לעיתונאי בידי המקור".

מים צוננים מהעליון

לדעת מועצת העיתונות, יש לשקול את הסרת החיסיון רק במקרים חריגים, כגון מניעת פשע חמור, מניעת עיוות דין חמור או מניעת נזק חמור וממשי לביטחון המדינה, וגם זאת - "רק לאחר ביצוע כל האיזונים ההכרחיים, שכן גם גילוי האמת באופן נקודתי באמצעות הסרת החיסיון העיתונאי, פוגע בערך וברציונל של גילוי האמת".

החיסיון איננו רק זכות, קובעת המועצה, הוא גם חובה - וחובות החיסיון המוטלות על העיתונאי מכוח תקנון האתיקה רחבות בהרבה מהחיסיון המצומצם יחסית המעוגן בהלכת ציטרין. לכן, "יש לצמצם את הפער בין המשפט לאתיקה ולהרחיב את ההגנה המשפטית על החיסיון העיתונאי".

לעמדת מועצת העיתונות, שהצטרפה לדיון בעליון במעמד ידיד בית המשפט, לפיה מדובר בתיק עקרוני וחשוב - הפרקליטות דווקא מסכימה. לדברי עו"ד נעמי גרנות מהמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, "בית המשפט המחוזי הרחיב את היקפו של החיסיון העיתונאי, מעבר להיקף שהותווה לו בפסיקתו של בית המשפט העליון".

אלא שלשיטת הפרקליטות, הרחבה זו תוביל ל"זרימה סלקטיבית של מידע, בהתאם לאינטרסים כאלה ואחרים של המקורות. הרחבה זו איננה משרת את חופש העיתונות ואת חתירתה לאמת, אלא להיפך".

הצדדים, המצפים להלכה חשובה מבית היוצר של העליון, עשויים להתאכזב. השופטים אליקים רובינשטיין, עוזי פוגלמן ויצחק עמית הודיעו כי ינסו לקבל הכרעה בתיק, ככל האפשר מבלי לצלול לסוגיות העקרוניות.

"אנו מדברים על מקרה ברמה הכי נמוכה של החיסיון, והשאלה האם אנו חייבים להידרש לכל השאלות הגדולות", אמר בדיון השופט עמית. ועמיתו פוגלמן סיכם: "ברור לנו שאתם רוצים פסק דין שיקבע את כל גבולות החיסיון, אבל לא בטוח שנעשה את זה, אם אפשר להכריע את התיק בלי להיכנס לזה" (רע"פ 761/12).

האוזן של שפיצר

לא מעט גבות הורמו נוכח צעדו הראשון של השופט מיכאל שפיצר בתפקידו החדש כמנהל בתי המשפט - החלטתו למנות לעוזרת אישית שלו את עו"ד אביטל אוזן.

בשנים האחרונות שימשה אוזן עוזרת אישית לעו"ד יורי גיא-רון, שכיהן עד לפני כ-10 חודשים כראש לשכת עורכי הדין. מינויה של אוזן נתפס איפוא כהצלחה של מחנה הנשיאה בדימוס, דורית ביניש, שאליה גיא-רון נחשב מקורב במיוחד, לטעת מאחז בלב ההנהגה החדשה בהנהלת בתי המשפט.

מה היה דחוף לשפיצר לצאת בהצהרה כזו? תפקיד העוזר האישי למנהל בתי המשפט אינו נטול חשיבות, בהתחשב בעובדה שקודמה של אוזן בתפקיד, עו"ד ברק לייזר, מכהן כיום כיועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט.

מתשובת דוברת בתי המשפט לפניית "גלובס" עולה כי בין שפיצר לאוזן לא הייתה היכרות קודמת משמעותית אלא "היכרות כללית" בלבד, והם לא עבדו יחד בעבר. בכל זאת החליט למנות אותה לתפקיד, המהווה משרת אמון - שמשמעותו שאוזן לא הייתה צריכה לעבור מכרז או מבדקי התאמה כלשהם.

הניסיון הנדרש

תמיהה נוספת מתעוררת נוכח הקריטריון היחיד הקיים ביחס לתפקיד: 5 שנות ותק בעיסוק רלוונטי לתפקיד עוזר אישי. אוזן אמנם פעלה כעוזרת אישית של ראש הלשכה, אבל לא בטוח שצברה את תקופת הזמן הנדרשת. גיא-רון, אחרי הכול, כיהן כראש הלשכה 4 שנים בלבד, וסיים כהונתו זו לפני קרוב לשנה.

אוזן עברה את בחינות ההסמכה שלה רק ב-2008, לפני פחות מ-4 שנים. האם גם היותה עוזרת אישית לראש לשכה לשעבר, או לכל עורך דין מן השורה, מסמיך אדם לתפקיד עוזר מנהל בתי המשפט?

"על אף שהגברת אוזן היא עורכת דין, אין חובה שאת התפקיד ימלא דווקא עורך דין", מסרה דוברת בתי המשפט. "אוזן היא בעלת הניסיון הנדרש לביצוע התפקיד".

חוזה ההעסקה של אוזן איננו מוגבל בזמן, אך מעצם טבעו של התפקיד כמשרת אמון, הוא כפוף למשך כהונתו של מנהל בתי המשפט, שהחל כעת בקדנציה של 4 שנים.

עו"ד אוזן - מדגישים בהנהלת בתי המשפט - אינה מנהלת איש, ואין איש מעובדיה של המערכת הכפוף להוראותיה.