ז'וזה מוריניו ברוגז עם התקשורת הספרדית כבר שבועיים. מוריניו טוען - בגלל הסיקור המתמשך על הקרע לכאורה בינו לבין הקפטן האולטרה פופולרי של ריאל מדריד, השוער איקר קסיאס, ובשל רצף ידיעות על שינויים מתוכננים בסגל לקראת העונה הבאה - שהתקשורת הספרדית מנסה "לערער את היציבות" בריאל, ולא מתכוון להגיע יותר למסיבות עיתונאים לפני משחקי ליגה ואחריהם.
חסידים של מוריניו, וכתוצאה מההצלחה הפנומנלית שלו יש לא מעט כאלה, יפרשו את הסיטואציה הזאת באופן הבא: העיתוי של הפיצוץ בין מוריניו לתקשורת אינו מקרי. מוריניו בחר להיכנס לעימות הזה (הוא היה יכול להבליג) בשלב הזה של העונה (לקראת הקלאסיקו השני נגד ברצלונה וחצי גמר הצ'מפיונס ליג נגד באיירן מינכן) כי הוא ידע שזה יבטיח שהתקשורת הספרדית תתמקד בו אפילו יותר מהרגיל, תנסה להתגרות בו, תחפש בנרות מקורבים ושברי משפטים שלו - ולפחות חלק מהלחץ ירד מהשחקנים.
זה מה שמוריניו עושה, אומרים החסידים, מאז שהוא ברא את האלטר אגו שלו, "המיוחד", במסיבת העיתונאים שבה הוצג כמאמן צ'לסי ב-2004: הוא מסיט את תשומת הלב אליו כדי לאפשר לשחקנים להתרכז בכדורגל. הוא כולא הברקים האולטימטיבי. "המיוחד", לפי התפיסה המקובלת בעולם הכדורגל, הוא פסאדה, עוד כלי עבודה של מוריניו, לא יותר; אמצעי לתמרן את התקשורת, את היריבים, את השופטים אם צריך. הוא פחות או יותר הודה בזה בעצמו. "כשאני נכנס לחדר העיתונות", אמר מוריניו, "המשחק כבר התחיל".
המשחק (במובן המטפורי של המילה) של מוריניו נכנס עכשיו לצומת משמעותי. הפער מברצלונה בראש הטבלה הספרדית ירד מעשר לארבע נקודות, בעקבות שלוש תוצאות תיקו של ריאל בחודש האחרון. ברצלונה, שניצחה במדריד 1:3 בסיבוב הראשון בין הטוענות לכתר, רוכבת על גל של 12 ניצחונות רצופים בליגה, ותארח בשבת את הקלאסיקו השני כפייבוריטית מובהקת. ריאל כמובן יכולה לזכות באליפות גם אם היא תפסיד בברצלונה - ארבעה ניצחונות בארבעת המחזורים האחרונים יספיקו לה בשביל לעשות את זה. אבל עוד הפסד לארכי יריבה, שכבר הדיחה אותה מהגביע הספרדי העונה, יכתים את תואר האליפות במידה מסוימת, ובעיקר יכול להשפיע אם שתי הקבוצות ייפגשו, כמו שכולם מצפים, גם ב-19 במאי בגמר ליגת האלופות שיערך במינכן.
מוריניו, שהגיע למדריד כדי לשבור את ההגמוניה של ברצלונה בזירות המקומית והאירופית, נמצא במצב שהוא לא מכיר. כישלון, למעשה בפעם הראשונה בקריירה שלו, הוא תסריט סביר. תסריט כזה אמנם לא יפגע במוניטין של מוריניו כמאמן המצליח ביותר בעולם בעשור האחרון - 17 תארים, כולל שש אליפויות (בשלוש ליגות שונות - פורטוגל, אנגליה ואיטליה), שני גביעי ליגת אלופות (עם שתי קבוצות שונות, פורטו ואינטר), וזכייה בגביע אופ"א עם פורטו - אבל בהחלט עלול לפגוע באמונה בכוח המאגי של מוריניו, כמו גם ביכולת שלו להבין את המשחק טוב מכולם ולהזריק לשחקנים ביטחון פנטסטי שהם יכולים לעבור, שוב ושוב, מכשולים שעד שהגיע מוריניו נראו להם בלתי עבירים. במילים אחרות: בשבועות הקרובים, מי שעומדת למבחן הגדול ביותר שלה עד כה היא המיתולוגיה של מוריניו.
די.וי.די אישי לכל שחקן
המיתולוגיה של מוריניו מתחילה במתודולוגיה. מוריניו התחיל לחקור כדורגל בגיל 18: הוא היה כותב לאביו, פליקס, שוער לשעבר בליגה הראשונה בפורטוגל שנהיה מאמן, דוחות ריגול (סקאוטינג בעגה המקצועית) על היריבות לקראת המשחקים. עם השנים, היכולת של מוריניו לנתח את המשחק לפרטים הכי קטנים שלו השתכללה לרמות שאינן מוכרות בכדורגל. "היה דיוק כמעט כירורגי בדברים שהוא אמר שיקרו", אמר דידיה דרוגבה, החלוץ הנהדר מחוף השנהב שמוריניו הביא לצ'לסי. "זה היה מפחיד כמה פעמים הוא צדק, כאילו שהוא יכול לראות את העתיד".
דרוגבה, כמו כל שחקן אחר של מוריניו, היה מקבל לפני כל משחק דוח מפורט על היריבה, שנכתב ספציפית בשבילו, פלוס די.וי.די אישי. מוריניו, כך דרוגבה, "עובד כמו משוגע. בצ'לסי הוא הכין לקראת משחקים בגביע נגד קבוצות מהליגה הרביעית את אותם דוחות שהוא היה מכין למשחקים נגד מנצ'סטר יונייטד".
עם זאת, מוריניו מסרב להאכיל את השחקנים שלו בכפית; הוא נוקט גילוי מודרך, ועוצר בקביעות אימונים כדי לשאול את השחקנים מה הם חושבים. "קבוצות אחרות רואות ניתוחי וידיאו של היריבה בחדר סגור", אמר הביוגרף של מוריניו, לואיש לורנסו. "אצל מוריניו הכול נעשה על המגרש, שום דבר לא יוצא מהקונטקסט".
האימונים של מוריניו יצירתיים ומגוונים, וכדי למנוע שעמום אף פעם לא חורגים מתשעים דקות. "כשהייתי צריך להעביר אימון ולא ידעתי מה לעשות", אמר המאמן ההולנדי לואיס ואן חאל, ששכר את מוריניו כעוזר מאמן בברצלונה ב-1997, "הייתי שואל את ז'וזה. תמיד היה לו רעיון". הרעיון תמיד כולל כדור: באימונים של מוריניו שחקנים לא רצים בלי הכדור, ובדרך כלל המשימות שהם מקבלים קשות מדי, על גבול הבלתי אפשריות. זו הדרך של מוריניו להכין את השחקנים מנטלית, הסביר לורנסו, כי "זה מכריח אותם להטיל ספק בעצמם, כך שהם חייבים לעבוד יותר קשה, להתרכז ולמצוא מוטיבציה כדי לא להיכשל".
חלק מהרעיונות האלה מוריניו קיבל מקריאה ב"פירמידת ההצלחה" של ג'ון וודן, גדול מאמני כדורסל המכללות בכל הזמנים, ובספרים של פיל ג'קסון, שזכה ב-11 אליפויות NBA עם שיקגו בולס ועם לוס אנג'לס לייקרס. מוריניו מתעניין גם בסגנונות הניהול במיקרוסופט ובאפל, ובעתיד הקרוב מתכוון להגיע לארצות הברית כדי ללמוד את האופרציה של קבוצות פוטבול מקצועניות, שהן המתקדמות ביותר (מכל הבחינות) בעולם הספורט. "מאמן כדורגל שמבין רק כדורגל הוא לא מאמן גדול", אמר מוריניו, "אנחנו חייבים להיות טובים בדברים אחרים. אני אף פעם לא שוכח: השחקנים שלי הם גברים. גברים עם אישיויות שונות, עם תרבויות שונות. כשבונים קבוצה מאוד חשוב להתמודד עם זה. אני חושב שיש לי, אולי, מתנה".
שולט בשפת השחקנים
המתנה הכי גדולה שמוריניו קיבל היא היכולת שלו ליצור קשר גורדי בינו לבין השחקנים. היכולת הזאת נובעת קודם כול מתחילת דרכו המקצועית. ב-1992 קיבל מוריניו - עד אז כדורגלן כושל (היה שחקן הגנה בקבוצות ליגה שנייה בפורטוגל ופרש בגיל 24), מורה לחינוך גופני (יש לו תואר במדעי הספורט) ועוזר מאמן בקבוצות זוטרות - הצעה להיות המתורגמן של בובי רובסון, לשעבר מאמן נבחרת אנגליה, בספורטינג ליסבון. רובסון, שזיהה מהר מאוד שלמורינו יש עוד יכולות והשתמש בו גם כסקאוט, לקח אותו לפורטו אחרי שנתיים, ומשם לברצלונה ב-1996.
בברצלונה מוריניו אמנם היה ידוע בעיקר כ- El Traductor (המתורגמן), אבל כבר אז התחיל לחשוב קדימה. הוא שכר דופלקס בעיר החוף סיטחס, ליד ביתו של רובסון, והם נהגו להיפגש לארוחות ערב ולדבר על כדורגל. מוריניו, אמר אוסקר גרסיה, ששיחק בברצלונה בין השנים 1992-1999, "היה כריזמטי, ותמיד ידע בדיוק מה להגיד - הוא היה מאוד רהוט ושופט אופי מעולה. הוא ניצל את זה שהוא היה הקשר של רובסון לשחקנים כדי להיות איש סוד של שני הצדדים".
אחד השחקנים שמוריניו סימן היה מי שהפך לימים ליריבו הגדול ביותר, פפ גוורדיולה, הלב של ברצלונה בשנות ה-90 וכיום מאמן הקבוצה. מוריניו קלט כמה גוורדיולה חשוב בחדר ההלבשה של ברצלונה, אמר רובסון, "וחשב, אני חייב להתחבר לבחור הזה".
הסצנריו הזה חזר על עצמו בכל קבוצה שמוריניו הגיע אליה. "הוא יודע איך להיכנס לראש של אנשים", אמר פרנק למפארד מצ'לסי, שתחת מוריניו הפך לאחד השחקנים הבכירים באנגליה. "הוא נכנס לראש שלי ברגע שהוא הגיע. יש לו הילה של יהירות ושל ביטחון, וזה משתפשף עליך. אף פעם לא היה לי מנג'ר שאמר לי, בזמן שאני עומד במקלחת ומנקה את הביצים שלי, שאני השחקן הכי טוב בעולם. הוא עשה את זה. אני לעולם לא אשכח את זה".
למוריניו, ששולט בשש שפות (פורטוגזית, אנגלית, צרפתית, ספרדית, קטלאנית ואיטלקית) יש חוק: בפורום קבוצתי הוא מדבר רק בשפה המקומית, בעיקר כדי לזרז את האינטגרציה בסגל ולאקלם את השחקנים הזרים למועדון ולתרבות המקומית. באינטר הוא היה מעביר תדריכים באיטלקית אף שרק ארבעה מ-24 השחקנים בסגל הקבוצה ממילאנו היו מקומיים. בשיחות אישיות, לעומת זאת, מוריניו מדבר עם שחקנים בשפת האם שלהם, אם זה אפשרי. "העובדה שאני דובר שפות רבות מאפשרת לי לבנות מערכת יחסים מיוחדת עם שחקנים", אמר מוריניו. "שחקן מרגיש יותר נוח להסביר את הרגשות שלו בשפה שאין לו בה ספקות, כך שאין לו בעיה לפתוח את הלב, לבקר, לקבל ביקורת".
מנטליות של מצור
הביקורת של מוריניו, לפחות זו שהציבור שומע, מופנית כמעט תמיד החוצה כדי להנחיל מנטליות של מצור בקבוצות שלו. בצ'לסי מוריניו טען, בין היתר, שהיריבה הלונדונית ארסנל שולטת בלוח המשחקים וארגנה לצ'לסי לו"ז קשה; שרשת סקיי שידרה עשרות פעמים תיקול מסוכן של הקשר הגנאי מיקאל אסיין בדידי האמן, שחקן ליברפול, כי הרשת שונאת את צ'לסי ורוצה שאסיין יושעה; ושיום שבו צ'לסי מפסידה הוא "יום חג במדינה". באינטר הוא האשים את התקשורת המקומית ב"זנות אינטלקטואלית"; ובריאל מדריד מוריניו הספיק לרמוז, אחרי ההפסד 2:0 לברצלונה במשחק הראשון בחצי גמר הצ'מפיונס בעונה הקודמת, שאופ"א סידרה את התוצאה, שיש שופטים בכירים שאוהדים את ברצלונה, ושבאופן כללי קיימת קונספירציה נגד ריאל מדריד.
העיתונאי הבריטי/הולנדי סיימון קופר, שטוריו המעולים מתפרסמים גם במדור הספורט של גלובס, מאמין שהדבקות של מוריניו בתיאוריות קונספירציה היא תוצאה של הרקע שלו. מוריניו, בן 49, גדל בדיקטטורה האחרונה במערב אירופה: השלטון הפאשיסטי של אנטוניו דה אוליביירה סלזר בפורטוגל. אמו של מוריניו, מריה, באה ממשפחה ששגשגה תחת הדיקטטורה, והוא העביר חלק ניכר מילדותו באחוזה של דודו, איל הון מסטובל (ארבעים קילומטרים מליסבון), שהתעשר ממכירת סרדינים בקופסאות שימורים. למוריניו היו משרתים, והוא הלך לבתי ספר פרטיים שבהם למד אנגלית, צרפתית וספרדית, השפות שבהמשך יתניעו את הקריירה שלו.
ב-1974, כשהשלטון הפשיסטי נפל (סלזר מת ב-1970) במהפכת הציפורנים (מהפכה לא אלימה שבה קציני הצבא המורדים הכניסו פרחים לקני הרובים), המשפחה של מוריניו איבדה את רוב נכסיה. הוא היה בן 11. יעברו עוד שנתיים עד שבפורטוגל יהיו בחירות דמוקרטיות אמיתיות. מציאות שבה כוחות נסתרים יכולים להפוך בכל רגע נתון את החיים שלך - וזאת הייתה התחושה של רוב האזרחים בפורטוגל גם אחרי הבחירות (המדינה התייצבה פוליטית רק באמצע שנות ה-80) - בדרך כלל מולידה פרנויה קולקטיבית, ומוריניו נשאר נאמן לתזה שגם אם אתה פרנואיד, זה לא אומר שלא רודפים אחריך.
בצ'לסי, אחרי שתי אליפויות אנגליה רצופות (הראשונה שברה בצורת של חמישים שנים במועדון), מוריניו התחיל להרגיש נרדף. על האוזן של הבעלים, האוליגרך הרוסי רומן אברמוביץ', התחרו לא מעט אנשים - חלקם בעלי תפקידים במועדון, חלקם יועצים חיצוניים, חלקם אנשי מחשכים. דיונים משותפים לא התקיימו מעולם. שיחות אישיות, מתפקעות מאינטרסים אישיים, הניעו את העלילה. כשמוריניו התבקש (וסירב) להחליף את עוזר המאמן סטיב קלארק (שחקן עבר אגדי בצ'לסי) באברהם גרנט לקראת עונת 2007/8, הרביעית שלו בצ'לסי, היה ברור שהעלילה נעה נגדו. ב-20 בספטמבר, שישה מחזורים לתוך העונה, מוריניו פוטר. הגרסה הרשמית הייתה "הסכמה הדדית".
מוריניו הגיע להסכמה עם אינטר ביוני 2008, ובשנתיים הבאות התמסר לאתגר הבא - לשבור את המחסום המנטלי של אינטר בליגת האלופות, מפעל שהיא לא זכתה בו מאז 1965 (אז במתכונת גביע אירופה לאלופות). בסוף העונה השנייה שלו במילאנו (בשתיהן אינטר זכתה באליפות איטליה) מוריניו תקע דגל ביעד. אחרי קמפיין מרשים (גם אם רחוק מאסתטי), שכלל את הדחתה של ברצלונה הגדולה בחצי הגמר וניצחון על באיירן מינכן בגמר, הוא הודיע שהתחנה הבאה שלו תהיה מדריד: ריאל פנתה אליו.
מי האריה ומי העכבר
ריאל שילמה לאינטר 10 מיליון דולרים רק כדי לשחרר את מוריניו מהשנה האחרונה בחוזה שלו, והחתימה אותו לארבע שנים תמורת כ-48 מיליון דולרים. למוריניו היה רק תנאי אחד לפני שהוא חתם: הוא דרש להיות הסמכות המקצועית העליונה בקבוצה. על רקע ההיסטוריה של ריאל ושל הנשיא הנוכחי שלה, זה היה תנאי שקשה לבלוע.
ריאל מדריד נהייתה הקבוצה המצליחה בעולם בסוף שנות ה-50, כשזכתה בחמש אליפויות אירופה רצופות (בין השנים 1956-1960) עם כוכבים כמו אלפרדו די סטפנו הארגנטינאי ופרנץ פושקש ההונגרי. שלושה מאמנים שונים התחלקו בתארים האלה, ומי שבאמת אימן אז את הקבוצה "היה די סטפנו", אמר פרד הרמל, שמסקר את ריאל מדריד בשביל העיתון אס. "הוא זה שקבע הכול, ואף מאמן לא העז לקרוא עליו תיגר. הפילוסופיה של נשיאי ריאל לדורותיהם הייתה: אנחנו ניתן לכם שחקנים מעולים, אתם רק אל תפריעו להם".
אף אחד לא מייצג את הפילוסופיה הזאת טוב יותר מפלורנטינו פרס, הנשיא הנוכחי של ריאל והאיש שהגה והוציא לפועל את פרויקט הגלקטיקוס בקדנציה הראשונה שלו (בין 2000 ל-2006). פרס חזר לקדנציה שנייה ב-2009, ומיד הוציא לפועל את פרויקט הגלקטיקוס 2.0: מסע רכש שכלל את כריסטיאנו רונאלדו ואת קאקה, והסתכם ב-258 מיליון אירו. "אף אחד לא שאל אותי שום דבר על איך לבנות את הקבוצה", אמר מנואל פלגריני הצ'יליאני, המאמן שפרס מינה בתחילה. פלגריני פוטר בסוף עונת 2009-10, אחרי שריאל, על שלל כוכביה, הודחה בשמינית גמר הצ'מפיונס וסיימה שנייה לברצלונה בליגה. פרס החליט להביא את מוריניו, גם במחיר של איבוד השליטה.
העונה הראשונה של מוריניו במדריד לא הייתה קלה: ברצלונה זכתה באליפות שלישית ברציפות ובגביע אירופה שני בשלוש שנים; הוא נכנס למאבקי כוח עם המנהל הספורטיבי הוותיק חורחה ולדאנו (וניצח; במאי 2011 ולדאנו, שנחשב לאיש חזק במועדון, התפטר); וספג ביקורת כואבת מפי סטפנו האגדי, שאמר כי המשחק בין ברצלונה לריאל בסיבוב השני בליגה - משחק שריאל השלימה בו רק 179 מסירות לעומת 740 של ברצלונה, וחילצה בו תיקו 1:1 בבית - היה בין "אריה לעכבר".
גם העונה, למרות העמדה העדיפה של ריאל בליגה, ברצלונה הוכיחה את העליונות שלה במפגשים הישירים בין הקבוצות. אחרי שברצלונה ניצחה במדריד 1:3 בסיבוב הראשון, קרה משהו שלא קורה למוריניו: חילופי האשמות בינו לבין שחקן הודלפו. בשיחה, שפורסמה בכל עיתוני מדריד, מוריניו מבקר את המגן הספרדי של הקבוצה סרחיו ראמוס, שדוחה את הביקורת ורומז שמוריניו לא הבין את הסיטואציה במגרש כי הוא לא היה שחקן. מוריניו, לפי התקשורת הספרדית, סימן כמדליף את הקפטן איקר קסיאס, שלטענתו מנהיג קליקה ספרדית בחדר ההלבשה (אל מול הקליקה מפורטוגל בראשות כוכב הקבוצה כריסטיאנו רונאלדו, ומוריניו כמובן). במקביל התפרסמו בספרד עוד ועוד ידיעות על חזרה של מוריניו לאנגליה בקיץ, בלי קשר להישגיה של ריאל העונה.
מוריניו תמיד יהיה מבוקש באנגליה (השמועות, נכון לעכשיו, הן על מנצ'סטר סיטי או על חזרה לצ'לסי - שתי הקבוצות עם הכיסים העמוקים ביותר בכדורגל העולמי) ובשנים האחרונות אמר כמה פעמים שהוא מתכוון לאמן שוב בפרמיירליג, כי "זה המקום שבו הייתי הכי שמח כמאמן כדורגל".
בהמשך הקריירה מוריניו מתכנן לאמן את נבחרת פורטוגל ולעבוד בארצות הברית, בעיקר מפני שהילדים שלו, מטילדה וז'וזה ג'וניור, למדו בבתי ספר אמריקאיים בלונדון, במילאנו, ועכשיו במדריד, ומתכוונים להירשם לאוניברסיטאות אמריקאיות. בארצות הברית, אם וכאשר, הפרופיל של מוריניו לא יהיה גבוה כמו באירופה (המגזין רולינג סטון הספרדי בחר בו לכוכב הרוק של 2011 בזכות "המסר הקונטרוברסלי, האינטליגנציה החצופה, ומעל הכול - הגישה הפרובוקטיבית שלו"), אבל הוא גם לא בדיוק יהיה אנונימי. למוריניו, המאמן היחיד בכדורגל העולמי שמושך מפרסמים באותה מידה כמו שחקנים בכירים, יש חוזי חסות עם אמריקן אקספרס, סמסונג, אדידס, ועם יצרנית מוצרי הטיפוח הגרמנית Braun, והוא מופיע באופן קבוע בפרסומות, בין היתר כמרגל בסגנון ג'יימס בונד בקמפיין של סמסונג.
הרזומה העשיר והכריזמה הטבעית של מוריניו פחות או יותר מבטיחים שהפרצוף שלו ימשיך להיות אחד המוכרים בעולם, היכן שהוא יבחר להתיישב. רגעי ההכרעה של עונת 2011-12, שמתחילים במוצאי שבת נגד ברצלונה, יקבעו אם הפרצוף הזה ימשיך להיות מיתולוגי.
מוריניו | הישגים ושיאים:
פורטו (2002-2004): גביע ליגת האלופות, גביע אופ"א, שתי אליפויות, גביע פורטוגלי
צ'לסי (2004-2007): שתי אליפויות, גביע אנגלי, שני גביעי ליגה
אינטר (2008-2010): גביע ליגת האלופות, שתי אליפויות, גביע איטלקי
ריאל מדריד (2012-2010): גביע ספרדי
מאמן השנה של אופ"א (2002/3 ו-2003/4)
מאמן השנה באנגליה (2004/5 ו-2005/6)
מאמן השנה באיטליה (2008/9 ו-2009/10)
מאמן השנה של פיפ"א ב-2010
פרס אישיות הספורט של השנה ב-2005 מטעם רשת BBC
אחד משלושה מאמנים שזכו בליגת האלופות עם שתי קבוצות שונות
מחזיק בשיא חסר תקדים: 150 משחקי ליגה, עם ארבע קבוצות שונות בתשע שנים, בלי הפסד בית - רצף שנקטע ב-2 באפריל 2011 בהפסד של ריאל מדריד לספורטינג חיחון בליגה הספרדית
כתבות
ני"ע
