העורך הראשי של בלומברג: "כלכלת ישראל מדהימה"

מאט וינקלר מדבר בהערצה על הכלכלה שלנו: הסיפור הכלכלי-עסקי של מדינת ישראל כנראה הכי פחות מדווח, הכי פחות מוערך והכי מפתיע ■ וגם: למה כל-כך חשוב לפתח מדיה דיגיטלית, וכמה מרוויחים העובדים בסוכנות בלומברג?

בלב תל-אביב ניצב בניין שהמעלית בו מגיעה לניו-יורק. כל שצריך לעשות הוא ללחוץ ולהזמין נסיעה לקומה ה-15, וכשהדלת תיפתח נדמה יהיה שהרחקתם אלפי קילומטרים ונחתם במערכת עיתונאית אמריקנית מבהיקה מזכוכיות. בשנה האחרונה הרחיבה ענקית התקשורת הכלכלית בלומברג את פעילותה בישראל, ובמסגרת זו עברה אל משכנה החדש בשדרות רוטשילד. פרט לשקיעה המרהיבה בים התיכון הניבטת מהחלונות הגבוהים, דבר לא מסגיר את מיקומנו הגיאוגרפי. העובדים מדברים אנגלית, חנוטים בדרס-קוד מעונב, ובחדר ההסבה הלבן שפע מאפים ופירות.

בלומברג היא אחת מהסוכנויות הבינלאומיות בעלות הנוכחות הגדולה ביותר בארץ, עם קרוב לתריסר אנשי צוות, מהם שמונה קבועים. על-פי מאט וינקלר, העורך הראשי של בלומברג העולמית, המגמה היא להרחיב את המערכת במקום שאותו הוא מכנה "מדינה יוצאת דופן". וינקלר הגיע בחודש שעבר לישראל ליומיים אינטנסיביים של פגישות. בין סדרה של התוועדויות עם ראשי המשק ובין מפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא יושב לשיחה עם "פירמה".

"אחת ממטרות ביקורי היא להתעדכן בנעשה כאן, כיוון שיש לנו פעילות רבה באזור. השנייה היא המשרד החדש. אנחנו נמצאים בתל-אביב כבר זמן רב, אבל מעולם לא היה לנו משרד שהלם את פעילותנו כאן", מספר וינקלר, "רצינו למנף את הפעילות מול שווקים וחברות, ותל-אביב היא המקום הנכון לצרכים אלה. יש גם הרבה משימות דיווח כאן שאני רוצה לקחת בהן חלק, מדיניות ממשלה, סקרי שוק".

- יש לך עניין מיוחד בשוק הישראלי?

"בהחלט. אנחנו מתעניינים במיוחד בעובדה שבישראל יש המספר הגדול ביותר של חברות סטארט-אפ ביחס לאוכלוסייה לעומת כל מדינה אחרת בעולם".

- תחום ההיי-טק מעניין במיוחד?

"כל דבר. זה לא רק מה שקוראים 'היי-טק' או חברות טכנולוגיות, זה פשוטו כמשמעו כל קטגוריה שאותה אנחנו מכסים: בריאות, פארמה, אפילו תעשייה, הנדסה, נדל"ן. הכל".

בדיגיטל מהיום הראשון

ישראל אינה זרה לוינקלר. עד לא מזמן הוא ביקר כאן תכופות דווקא בנסיבות משפחתיות, שכן שני בניו למדו פה בישיבות. אחד מהם אף הכיר פה את רעייתו והשניים חזרו יחד לחיות בארצות-הברית. וינקלר הוא היום האיש החזק בארגון החדשות האדיר הזה, שמתהדר גם בשגשוג כלכלי מעורר קנאה בעולם המדיה של ימינו.

"הו, כן. בהחלט, אנחנו גוף רווחי", וינקלר מחייך, "כבר אחרי שלוש השנים הראשונות, שהיו בעיקר תקופה של השקעה, בלומברג רווחית. אנחנו חברה פרטית, אז אנחנו לא מפרסמים מספרים, אבל כל מי שמסתכל על מספר המנויים שמצטרפים אלינו בכל שנה יכול לעשות את החשבון בעצמו".

לא סתם רווחית. על-פי ההערכות, מהווה בלומברג שליש משוק המידע הכלכלי העולמי, והכנסותיו בשנת 2011 עמדו על כ-10 מיליארד דולר. מדובר במערך מאורגן, הפועל ב-192 מדינות ומעסיק כ-15 אלף עובדים. בבסיסו, רשת המידע הממוחשבת שפותחה כבר בראשית שנות השמונים, בלומברג טרמינל, בין היתר על-ידי מי שהיום משמש כראש עיריית ניו-יורק מייקל בלומברג, ושנחשבת לכלי אלמנטרי לכל מערכת כלכלית בעולם. היא מעבירה למנוייה מידע מיידי על שוקי העולם, לצד ניתוחים ועדכונים חדשותיים שוטפים. על בסיסה של המערכת הזו נבנתה האימפריה של בלומברג, שכוללת סוכנות ידיעות המנפיקה כ-5,000 ידיעות עיתונאיות ביום, רשת טלוויזיה, מגזינים, רדיו ואתר אינטרנט משגשג.

"הלקוחות של בלומברג הם האנשים שיש להם הכי הרבה מה לסכן", מפרש וינקלר את סוד ההצלחה. "לא משנה מאיפה הם בעולם, הם חייבים, ברמה היומיומית, לקבל את ההחלטות הקשות ביותר לגבי נכסים והשקעות. בין אם מדובר בשרי אוצר, שמשתמשים בבלומברג, או במנהלי קרנות פנסיה או קרנות גידור. מה שמשותף לכולם הוא שיש להם הרבה מה להפסיד".

לדברי וינקלר, "בלומברג ממשיכה להצליח כיוון שמה שהצלחנו לעשות, הוא לשלב מידע היסטורי עצום עם מידע עדכני, מערכת תוכנה משוכללת ביותר, שמאפשרת גישה למידע הזה, ומעל לכל, כמובן, גם מקורות מידע בכל מקום בעולם. מידע, יכולת אנליטית ייחודית והחדשות. כל אחד אחר בעולם היה רוצה להיות כמו האנשים שיש להם הכי הרבה מה לסכן, כל אחד בעולם היה רוצה שיהיה לו מה שיש להם. אז בהתבסס על ההנחה שאנחנו ארגון החדשות הנבחר של האנשים שיש להם הכי הרבה מה לסכן, השאיפה הזו נמשכת הרבה מעבר לנקודה של 'בלומברג טרמינל'. כל השלוחות האחרות של בלומברג, כמו בלומברג.קום או בלומברג ביזנסוויק, בדרישה מתמדת בגלל מי שקורא בהן, מי שצריך אותן ומשתמש בהן".

וינקלר, 57, מתגאה בעיקר במהימנות הדיווח של בלומברג. דוגמה לכך הוא מוצא בפרשת תקרת החוב האמריקנית, בקיץ שעבר, כשהקונגרס איים לא לבצע את המהלך השגרתי של הגדלת תקרת החוב. לנוכח החרדה שאחזה בעולם, דיווחה בלומברג כי התשואה על אג"ח המדינה של ארצות-הברית, למעשה, צנחה. "היה משבר, אבל אם היה בו ממש, התשואה הייתה צריכה לעלות, כפי שקורה במשבר אמיתי", הוא מספר, "אנחנו היינו ספק החדשות היחיד שדיווח על זה. יכולנו לעשות זאת משום שכגוף חדשות, אנחנו מסוגלים להתמודד עם נתונים. יש לנו אובססיה לנתונים ויכולנו להשתמש בנתונים בדיווח שלנו וגם לשאול מה משמעות המידע הזה, ולאמת אותו עם ההחלטה של S&P להוריד את דירוג האג"ח של ארה"ב, שלא הייתה החלטה כלכלית אלא פוליטית. העובדה שאנחנו, כארגון חדשות, דיווחנו על זה שוב ושוב השפיעה מאוד".

- ראינו הרבה ארגוני חדשות עם הרבה אינטגריטי, שבכל זאת תעו בדרך ואבדו. איך עושים את זה?

"זה המודל העסקי שלנו. לבלומברג ניוז היה מזל להיוולד בעשור האחרון של המאה ה-20. אנחנו בני 22, אבל נמצאים בעולם הדיגיטל מהיום הראשון. היינו בדיגיטל ארבע שנים לפני שנטסקייפ הציגה לעולם את הדפדפן שהכיר לכולם את מה שנקרא 'אינטרנט'. היינו שם מוקדם, כמוצר דיגיטל. הרעיון הוא שתוכל לקחת אותנו איתך לכל מקום, לתת מידע בזמן אמת וגם להציע גישה למידע היסטורי בכל רגע. אנחנו יכולים לתת פרשנות וקונטקסט למידע שאנחנו מפרסמים בזמן אמת, כמו עיתון דיגיטלי, זו השאיפה בכל אופן. ולעומת כל עיתון, המחיר של מנוי אצלנו יקר יותר. המודל הכלכלי שלנו פונה למשקיעים גדולים, הם אלה שיכולים להוציא על מנוי אצלנו. זו רק שאלה של אם אנחנו מציעים מוצר שהם מעוניינים בו או לא.

"אנחנו מתכננים מוצר, אנחנו גובים עליו מחיר שעולה בהרבה על העיתון של אבא שלהם, ואנחנו ממשיכים לשפר אותו כל הזמן, כך שבניגוד למותגים אחרים בתחום החדשות, המחיר למנוי של בלומברג שמר על ערכו לאורך השנים. זה מודל עסקי מצוין. אני לא בטוח שיש היום הרבה שיכולים לעשות את מה שאנחנו עושים".

תחרות בין מידע נכון ולא נכון

וינקלר, תמיד בעניבת פרפר שהפכה לסימן המסחרי שלו, דורג לא אחת כאחד האנשים המשפיעים בתחום העיתונות, בעיקר בשל שמו כמי שמכשיר עיתונאים. הוא גידל מאות רבות של עובדים במקצוע ונודע לו שם של בוס חמום מוח, שעדיף מאוד לא לאכזב אותו. בלוגרי המדיה האמריקנים אוהבים לצטט את התפרצויותיו ומכנים את סגנון ניהולו "ספרטני".

- אתה דווקא נראה בן אדם נחמד מאוד.

"אבא שלי נהג לומר 'אל תאמין לכל מה שאתה קורא בעיתונים'. אני באמת לא חושב שכעס זו דרך נכונה ליצור מוטיבציה אצל אנשים. אני חושב שמנהיג חייב להיות בעל שאיפה למצוינות. אם אתה לא דורש מצוינות קשה להיות מנהיג. להוביל אנשים ולנהל זה לגרום לאנשים להשיג הישגים לטובתם האישית. האתגר של כל מנהיג הוא לגרום לאנשים להשיג דברים שהם חושבים שנמצאים מעבר ליכולתם. כך צומחים וגדלים. תפקיד המנהיג הוא לקחת את הארגון מעבר למה שנראה כמו היכולת שלו. להקים גוף חדשות מאפס, ללא מוניטין, זה לא דבר קל לביצוע".

אחת מתקריות הדסק של וינקלר, שצוטטו יותר מכל, היה מכתב ששיגר לכתבים ולעורכים ובו הוא נוזף בהם על ציוצים לא מדויקים ולא אחראיים בטוויטר בעת סיקור ועידה מרכזית. "זה לא קל. זו בעיה, אבל כזו שהיא גם הזדמנות עבורנו. אנחנו חיים בעידן של ספונטניות בכל מדיה. מידע נכון ולא נכון מתחרים כל הזמן. ההזדמנות עבורנו היא בכך שאנשים רואים שאנחנו נצמדים לעובדות ומדייקים תמיד, ועם הזמן הם מפתחים נאמנות. אנשים שצריכים לקבל החלטות חייבים לקבל אותן על בסיס עובדות. לכן, מי שבאופן רציף ועקבי מספק לך מידע מדויק ואמין, שאתה יכול להסתמך עליו - זה ארגון החדשות שיצליח".

- ואיך העיתונאים שלך משתמשים בטוויטר או בפייסבוק?

"אנחנו מאוד נלהבים לספק את המידע. אין טכנולוגיה שלא מרגשת אותנו, וטוויטר זו טכנולוגיה. הדרישה היחידה שלנו היא שהמידע יהיה מדויק. כלומר, אנחנו אומרים לעיתונאים שלנו, תשתמשו בטוויטר, רק תדאגו שמה שאתם כותבים יהיה נכון".

- וכיוון שאתה רוצה להיות הראשון עם המידע, לפעמים דיוק הוא בעייתי.

"זה עניין של יוקרה של ארגוני חדשות. לפעמים כלי כזה, כמו הטוויטר, הוא פיתוי עבורנו להזדרז להיות הראשונים. בשנה שעברה, כשחברת הקונגרס מאריזונה נורתה במהלך אירוע פומבי, היו הרבה ארגוני חדשות שמיהרו להודיע בטוויטר על מותה. אנחנו לא עשינו זאת, אבל זה ממחיש לך כמה קל ליפול בזה אם אין לך משמעת של עורך. אצלנו אומרים שאם זה לא נכון - זה גם לא חדשות. אנחנו תמיד רוצים להיות ראשונים, אבל לא לטעות. אפילו אם המשמעות של הדבר לפעמים היא שלא נקדים את האחרים, חשוב שלא נטעה, משום שאין דבר יותר חשוב מהאינטגריטי, וכל מה שצריך זו טעות אחת, ואז לא אתה הראשון, אלא זה שקפץ בראש, וטעה".

עיתונאי שמתחיל לעבוד בבלומברג עובר מסלול שוינקלר הגה ואף פרסם ספר בנושא. רוב המתקבלים הם בעלי ניסיון קודם וכשייכנסו לארגון יעברו סדנה שבה יוטמעו בהם ערכיו. אז, הם ייכנסו לתקופת מבחן של שלושה חודשים, בתשלום מלא, שבה לא עושה העיתונאי דבר מלבד לתרגל. "אלה שמצליחים בכך הופכים לעובדים קבועים אצלנו. זה משהו שהם רוצים לעשות וזה המקום שבו הם רוצים להיות. מה שהם יודעים זה מה שהם למדו אצלנו, ורבים מהם, אחרי 5-6 שנים נמצאים בעמדות ניהול".

- עיתונאי יכול להתחיל את הקריירה בבלומברג ולהישאר אצלכם עד גיל הפרישה?

"זו בהחלט המטרה".

- ויש לכם גם מדיניות ייחודית, שלפיה אתם לא מקבלים בחזרה עובדים שעזבו.

"אנחנו לא מקבלים עובדים שעזבו כדי לעבוד אצל מתחרים. אנחנו כן מקבלים כאלה שעזבו לתפקיד ממשלתי, או שעסקו בפילנתרופיה או הלכו ללמד. אבל מי שעזב לטובת הזדמנות קריירה, שבעצם אומרת שהוא נטש אותנו, וזה סוג של הכרזה, למה שנקבל אותו בחזרה?".

- ואתם משלמים היטב?

"אנחנו משלמים שכר נאה. אתה יודע, אף אחד לא מקבל שכר רעב".

- מה לדעתך יהיה גורל הפרינט?

"אנשים עדיין אוהבים את הפרינט, עדיין אוהבים עיתונים. יש מקומות בעולם, הודו, למשל, בהם הפרינט מצליח מאוד. זה בסך הכל ביזנס. יש חיפזון בהכרזות על סופו של הפרינט. יש באמת קושי לשמור על רווחיות העיתונים כבעבר, כשלמפרסמים יש כל-כך הרבה אלטרנטיבות, ולאור העובדה שהדור הצעיר מרגיש נוח לצרוך מדיה דיגיטלית.

"הצרכנים הצעירים הללו יותר ויותר לא נסמכים על העיתונים המסורתיים בדרך שבה אני או אבא שלי נסמכנו. הם לא מתחברים לזה בכלל. זה לא אומר שעיתונים לא יכולים להציע את עצמם בפורמט דיגיטלי. העיתונים מתפתחים, ויכול להיות שבעתיד העיתונים ממש, הנייר, הברודשיט, ייעלמו".

- כלומר מותג שפועל בתחום התוכן ורוצה לשרוד, חייב לבנות לעצמו אופציה דיגיטלית.

"אין ספק. יש המון לחץ למצוא דרכים חדשות להפוך את התוכן לכזה שניתן למכור אותו. אין בינתיים הוכחה שמישהו מצא את המודל המושלם לעניין הזה. אבל עובדים על זה".

- אתה עדיין קורא עיתונים?

"כן, אני לקוח מצוין של כל מדיה. ראשית אני מנוי על 12 עיתונים. בנוסף אני קורא בקינדל שלי, בבלקברי, באייפד, וכמובן במסוף הבלומברג שלי. אז אני חושב שאני הלקוח האידיאלי של כולם".

- לפני כמה שנים בלומברג קנתה את "ביזנסוויק". נראה רכישות דומות בהמשך?

"אין אסטרטגיה כזו אצלנו, לקנות עוד מגזינים. 'ביזנסוויק' באו אלינו אז והציעו להיות חלק מבלומברג כי הם רצו להיות חלק מההצלחה שלנו וידעו שאנחנו מעריכים את המוצר שלהם, והניחו שנשקיע בו. הם גם חשבו שיש לנו המשאבים המקצועיים לפתח אותו. אנחנו, בעיקרון, יותר בנאים מאשר קניינים, אבל הלכנו על זה כי ראינו את ההזדמנות ו'בלומברג ביזנסוויק' באמת מהווה היום זרוע משמעותית מאוד בפעילותנו, וזה רק משתפר".

- וכשאתה מביט מהצד על מה שקורה באימפריה של רופרט מרדוק, מה אתה חושב?

"לא רצוי שאגיב על מה שקורה אצל המתחרים, כי כל מה שאגיד יהיה מוטה מראש".

- ניקח את זה בחשבון.

"אמרתי לך קודם שכל העניין הוא לדייק ולדווח אמת. איך אני יכול לעמוד בזה כשמדובר במתחרים שלנו?".

- איזו דמוקרטיה לא מסובכת?

באחרונה נודע כי הבורסה בתל-אביב תשלם מיליון דולר כדי לזכות לכיסוי ייחודי וארוז היטב בערוץ הטלוויזיה של בלומברג. "אנחנו עוסקים בשקיפות", אומר וינקלר, "הקשר שיש לנו לבורסות בכל העולם נועד להביא את הנתונים באופן קל, רציף, זמין ובשקיפות מוחלטת. זה הסיפור. זה לא כדי לומר שהבורסה היא מקום נהדר, שיש בו אנשים נפלאים ושכל יום השמש זורחת. אנחנו רוצים להפוך את השווקים לשקופים יותר, והקשר שלנו עם הבורסה בתל-אביב נועד לסייע בשקיפות המידע. אין הבדל בין היחסים שלנו איתם ובין היחסים שיש לנו עם בורסות אחרות".

- אני בטוח שהם היו נותנים לכם את המידע בחינם.

"זה לא רק העניין של לקבל את המידע, זה גם איך אתה 'אורז' אותו. המידע הוא חינם, אבל מישהו צריך לאסוף אותו, לנתח, לארוז, להצמיד לנתונים דומים ולהפוך אותו לכזה שכל אחד יוכל לראות. זו הסיבה, אגב, שכאשר המידע הופך נגיש, כולם יותר נלהבים לקבל אותו".

אחרי פגישתו עם נתניהו, בחודש שעבר, סיפר ראש הממשלה בנאומו בכנסת על הסופרלטיבים בכתבה שערכה בלומברג על כלכלת ישראל. על-פי בלומברג, המספרים מוכיחים את ההחזר הגבוה ביותר על השקעה בעשור האחרון בקרב המדינות המפותחות.

- קרו דברים בישראל בקיץ 2011. האם לדעתך, ישראל תשתנה באמת או שזה רק משהו שעברנו ולא תהיה לו השפעה גדולה?

"זו מדינה יוצאת דופן, שפשוטו כמשמעו הייתה חייבת לשרוד 'על-פי דרכה'. כלומר, לא הייתה שנה בהיסטוריה הישראלית, כבר 64 שנה, שהמדינה לא הייתה מאוימת בצורה זו או אחרת, בין אם פוליטית או בדרך אחרת, וכתוצאה מהמתיחות הזו יש כאן אינטנסיביות שהיא באמת ייחודית וזה בא לידי ביטוי במנטליות של המקום".

לדברי וינקלר, מדובר בפרדוקס. "מצד אחד, השורשים הישראליים הם בקולקטיב ובקיבוצים, ובמסורת הארוכה של מדיניות ומעורבות ממשלתית, באספקטים שונים, ומצד שני, המדינה הזו יכולה להיות כל-כך דינמית. זה ייחודי מאוד, כסיפור, והסיפור הכלכלי-עסקי של מדינת ישראל כנראה הכי פחות מדווח, הכי פחות מוערך והכי מפתיע. זה מדהים שזו מדינה שלא רק באה לידי ביטוי הרבה מעבר לגודלה האמתי מבחינה כלכלית, היא גם מגיעה לביצועים יוצאי דופן בקרב המדינות המפותחות, שהיא כיום חלק מהן. היא אולי מקוטלגת עדיין כשוק מתפתח, אבל כמניה או אוסף של מניות, ישראל היא מדינה מפותחת והיא עקפה בביצועיה את כל המדינות המתפתחות. אנחנו תמיד מצליחים למצוא סיפורים באמת מדהימים על הכלכלה כאן. זה רק הולך ונהיה יותר מעניין".

- אז יש לנו הסיפור המדהים של הכלכלה שלנו וכמה היא חזקה. אבל אנחנו רואים שהישראלים בדיוק כאן מתחת לחלון בשדרות רוטשילד זועקים שהם נחנקים, שהם לא מצליחים לגמור את החודש.

"נכון מאוד. אחד המצבים האבסורדיים של דמוקרטיה חיה ונושמת הוא שהיא טעונה כל הזמן ביין-יאנג הזה, הפכים, פרדוקסים. ארצות-הברית לא שונה במובן הזה. מצד אחד, ישנה המדינה המדהימה ופורצת הדרך הזאת, ומצד שני, ישנה מדינה דתית מאוד, אורתודוקסית, שזה בעצם דבר והיפוכו. הקוטביות של השניים מדהימה, אבל בדרך כלשהי הכלכלה הולכת וצומחת, התל"ג טוב יותר. זה מסובך, אבל איזו דמוקרטיה לא מסובכת? ישראל היא מקום מורכב, אבל היא עדיין הדמוקרטיה היחידה בכל האזור".

- עד כמה האיום האיראני יכול להשפיע על היציבות הכלכלית שלנו?

"זו החרדה הקיומית, חלק בלתי נפרד מהישראליות מראשית דרכה. כמובן שהיא באה לידי ביטוי היום לא פחות מאי פעם, בגלל המצב עם איראן, אבל זה לא עוצר בעד הישראלים מלהמשיך בעיסוקיהם השונים באותו ריכוז שהיית יכול למצוא בכל מקום אחר. והריכוז האינטנסיבי הזה הוא מה שהופך את הישראלים לייחודיים".

ומה עם קצת יידישקייט?

נהוג לטעון כי רוב בעלי השליטה והעיתונאים הבולטים בכלי התקשורת החשובים והמשפיעים, הם יהודים. "פירמה" מתכבד להפריך את המיתוס

לריצ'רד ניקסון, לשעבר נשיא ארה"ב, מיוחסת הטענה כי היהודים שולטים במדיה האמריקנית. והוא לא היה היחיד שטען כך. למעשה, זהו מיתוס עתיק יומין, ועם השנים היו עוד ועוד אנשים שהשמיעו אותו.

אלא שבחינת מוצאם של האנשים החזקים בתעשיית התקשורת האמריקנית, מלמדת שמדובר במיתוס מופרך. בשמונת כלי התקשורת החשובים בארה"ב - "ניו-יורק טיימס", "USA Today", "וול סטריט ג'ורנל", CNN, פוקס ניוז, "וושינגטון פוסט", "לוס אנג'לס טיימס" ובלומברג - רובם המכריע של הכתבים, הבעלים והמנהלים מתוך כמאה אנשים בתפקידים שקובעים מה ישמעו, יצפו ויקראו באמריקה, ובעולם המערבי, כלל אינם יהודים.

לפני שניגש לתוצאות האמת, מספר הערות. ראשית, לא תמיד יודעים מיהו יהודי. מקשה על כך גם הנטייה של ארגונים בעלי צביון אנטישמי לשייך לעם היהודי כמעט כל מי שלא התהדר באיזו הכרזה אנטי-ישראלית. האיראנים, למשל, טענו כי אמו של רופרט מרדוק, בעלי פוקס ניוז ו"וול סטריט ג'ורנל", הנחשב לאוהד ישראל, היא יהודייה. אותו זה הצחיק. בפני קהל הוועד היהודי-אמריקני ב-2009, אמר מרדוק: "לאורך השנים, כמה ממבקריי חשבו שאני יהודי, כמה מחבריי קיוו שאני כזה, אז תנו לי לומר לכם את זה באופן ברור: אני גר בניו-יורק, יש לי אישה שאוהבת אוכל סיני ואנשים שאני סומך עליהם אומרים שאני המצאתי את המילה (בעברית) 'חוצפה'".

שנית, מלכתחילה ליהודים יש סיכוי לבולטות יתר בתחום המדיה, הן בשל העובדה כי מחצית מכלי התקשורת החשובים נמצאים בעיר ניו-יורק, שבה מהווים היהודים כ-12% מהאוכלוסייה (לעומת שיעור של 2.2% מכלל האוכלוסייה בארה"ב), והן בשל העובדה כי בהיותם הקבוצה האתנית המצליחה בארה"ב, הגיוני למצוא אותם באחוזים מעל הממוצע בכל משלח יד שנחשב שם מכובד - ברפואה, משפטים, וכן, גם בעיתונות.

ולתוצאות. מתוך כ-100 אנשים שנבחנו, 19 הם יהודים (כ-20%), אחת יהודייה מצד אמה (סוניה נאזריו, כתבת ה"לוס אנג'לס טיימס") ועוד אחת יהודייה באופן חלקי (קתרין ויימות', מו"לית ה"וושינגטון פוסט"). לעומת גופי תקשורת, כמו "ניו-יורק טיימס" ובלומברג, בהם דומיננטיות יהודית רבה, בפוקס ניוז אין אף יהודי בעמדה בכירה. עם היהודים הבכירים במדיה האמריקנית ניתן למנות את תומאס פרידמן ופול קרוגמן, כותבי טורים קבועים ב"ניו-יורק טיימס", את גלוריה בורגר, הפרשנית הפוליטית של CNN, את ברט סטפנס מ"הוול סטריט ג'ורנל", את הבלוגר המשפיע עזרא קליין הכותב ב"וושינגטון פוסט" ובבלומברג, את סם זל, בעלי ה"לוס אנג'לס טיימס" ואת מייקל בלומברג, הבעלים של בלומברג, ונשיא החברה, דניאל דוקטורוף.

ישנם מקרים ייחודיים, כמו זה של ג'ון קינג מ-CNN, שהתגייר לפני כשלוש שנים כדי להתחתן עם כתבת התחנה, דנה באש (ולצורך הבדיקה הוא נחשב ליהודי).

ראוי לציין כי לא כל היהודים שמחזיקים בעמדות בכירות בתקשורת האמריקנית הם "יהודים חמים" או אוהדי ישראל. ארתור סולצברגר ג'וניור, יו"ר מועצת המנהלים של חברת ניו-יורק טיימס, הוא מתנגד בולט לציונות. יוג'ין מאייר, שעמד בראש חברת וושינגטון פוסט, נמנע רוב חייו מלזהות עצמו כיהודי. בתו קתרין גראהם ונכדתה קתרין ויימות' המשיכו הן במסורת העיתונאית והן במסורת ההתעלמות מהמוצא.

אם כן, בשורה התחתונה קיימת בולטות של יהודים במדיה האמריקנית, אך לא שליטה בה.