סתם רצח של נער בן 17

אלמלא המקבץ בסוף השבוע האחרון, האלימות פה לא הייתה מגיעה לכותרות

עוד רגע תישמע שוב הזעקה הפופוליסטית על הצורך בהחמרת מדיניות הענישה של בתי המשפט על עבירות של אלימות קשה - תקיפה, עבירות מין, רצח.

כאילו שאם בתי המשפט רק יוסיפו עוד שנה-שנתיים בכלא למי שמחזיק סכין, או 3-4 שנים למי שמעורב בקטטה, אם רק תוכפל אוכלוסיית בתי הסוהר - תעטה לפתע החברה הישראלית רוגע ושלווה, והאלימות המשתוללת תיעלם כבמטה קסם.

מי שבאמת מאמין בכך, נידון להמשיך לחיות את חייו בפחד שמא יהפוך לקורבן הבא.

אנחנו טובים בהדחקות. מי שחיים את חייהם המערביים, מנהלים חברות, מפתחים כלכלה ומסחר וסצנת בילוי ותרבות במרחק של עשרות קילומטרים בלבד מארגוני טרור חורשי רעה ומאות קילומטרים מצבאות סדירים ומטילים בליסטיים, לא יכולים כנראה להסתדר בלי כישרון הדחקה מפותח.

הבעיה היא שההדחקה פועלת לא רק ביחס לאיומים החיצוניים, אלא גם ביחס לאלימות הפנימית. אלמלא מקבץ 5 מקרי הרצח בסוף השבוע האחרון, האלימות הגואה בחברה הישראלית לא הייתה מגיעה לכותרות הראשיות ולא מטלטלת מחדש את מפלס הזעזוע.

קהות החושים הגיעה עד כדי כך, שרצח "סתם", למשל של נער בן 17 שנורה בלב אזור עירוני בנסיבות שמזכירות מלחמת כנופיות, כבר לא מעורר שאט-נפש.

אנחנו זקוקים להמחשה חד-משמעית של האכזריות והרוע, בכך שאדם מן היישוב יורד מביתו כדי לבקש מחבורת צעירים פרועים להנמיך את מפלס הרעש, כדי לאפשר לבתו לישון בשלווה - ובתגובה לכך נדקר למוות על-ידי אחד מבני החבורה. וששעות אחדות קודם לכן הוא חגג יחד עם משפחתו את יום הולדתה של הבת הפעוטה. ושניסיונה של רעייתו להזעיק את המשטרה כדי לטפל במפגע הרעש, בטרם חירף בעלה את נפשו, לא הוציאה את השוטרים מאדישותם.

אין חוקים ואין בושה

שתי מגמות מסוכנות מוצאות את נקודת המפגש ההרסנית ביניהן, ומוליכות לתחושה שאין מזור אמיתי למגפת האלימות המשתוללת. האחת היא התפוררות התחושה שניתן לסמוך על רשויות המדינה. מהשוטר העונה במוקד 100 של המשטרה, ועד לקובעי המדיניות בכנסת, במשרד לביטחון פנים, בפרקליטות, בבתי המשפט ובשב"ס - אין עוד על מי לסמוך.

הציבור מסתכל למעלה, רואה את השחיתות הממוסדת, הזוכה להכשר משפטי (39 שרים וסגני שר, רובם ללא תיק, ממשיכים לחמם כיסא בממשלה עד שיימצא להם סידור עבודה בחברה ממשלתית או בדירקטוריון נחשק), ואת תרגילי ההתחמקות מהמערכת המשפטית, שגלגליה מסתובבים באיטיות מייאשת - ומגלה שהוא לבד. אין דוגמה אישית. כלומר יש - אבל שלילית.

את חוסר האמון בנציגי השלטון הביאה החברה היהודית עוד מהגולה. שם הפריץ היה נציג המשטר הנוכרי, העוין. כל התחכמות או התחמקות מציות לו היו סוג של מצווה. אבל אז, במקום תחושת חובה לפעול על-פי מצוות המחוקק, הייתה לכידות חברתית ששימשה מעין מעצור בפני שבירת כלים כללית. המחסום הפנימי אצל כל אחד הוביל לכך שגם אם החוקים אינם קדושים, יש צו מוסרי המונע מחוק הג'ונגל להשתלט על המרחב הציבורי.

בישראל של ימינו, גם המחסום הנפשי הזה נעלם ואיננו. במקום שבו אין חוקים ואין בושה - הכול מותר. מותר להתפרע בכבישים (ולהקים קול זעקה ברגע שרשת מצלמות מאיימת להפוך את האכיפה לאפקטיבית), מותר להפר כל חוק במישור האזרחי, התאגידי או הפלילי - ולהתיש את הצד שכנגד, יהיה זה בעל דין אזרחי או רשויות המדינה, בהליכים אינסופיים בבתי משפט; מותר לצאת אל המרחב הציבורי ולנהוג כראש מאפיה מקומית או ארצית, להטיל אימה על מי שאיננו מצויד בגברתנים, לגנוב, לגבות דמי חסות, לתקוף, לרצוח. השוטר לא יבוא, במקומו תגיע אולי כתבת רכילות.

בין אלה לבין חגי עמיר

אך סמלי הוא שסוף השבוע המדמם והאלים שעבר על החברה הישראלית, הוא אותו סוף שבוע שבו שוחרר ממאסרו חגי עמיר, לאחר שריצה 16 וחצי שנות מאסר בשל הרשעתו בקשירת קשר לרצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין.

הקולות שהביעו אכזבה משחרורו ממאסר לא היו במקומם, והם משקפים אי-הבנה בסיסית ביחס לעיקרון שענישה וגמול על עבירות פליליות אינם אינסופיים. ועם זאת, עמיר, שאיננו מביע ולו תחילתה של חרטה על מעשיו הנפשעים, מוכיח שהיה ונותר עבריין נתעב ואלים.

רבין נרצח בסופה של עצרת שכותרתה הייתה "כן לשלום, לא לאלימות". מתברר שזה משחק סכום אפס. החברה הישראלית בחרה בדרך האלימות. מי שחושב שאין קשר בין הדברים, ימשיך לחיות את חייו בפחד, אם לא מהפיגוע הבא - אז מסכינים בכניסות למועדונים ומשברי בקבוקים בחצרות חשוכות.

צרו איתנו קשר *5988