עוד מוקדם לדעת אם יהיה פתק של קדימה בבחירות הבאות. סקר מכון רפי סמית, שנערך עבור "גלובס" ב-48 השעות שבחציין התלבטנו למי להצביע ובחצי השני כבר הבנו שאין למי, מאשר את מה שידענו קודם: קדימה הייתה בדרך להתרסקות. לא מן הנמנע שלו היו הבחירות מתקיימות בעוד ארבעה חודשים, בליל ה-4 בספטמבר היה נושא ח"כ שאול מופז את נאום הפרישה שלו מהחיים הפוליטיים.
מתשעת המנדטים, שלהם זוכה קדימה במאי, עוד היה לאן לרדת. מי יודע אם בכלל הייתה עוברת את אחוז החסימה. אם באפריל רק אחד מכל ארבעה מצביעי קדימה התכוון להצביע לה, החודש שיעורם כבר ירד לאחד מכל חמישה.
פוליטיקה של כאן ועכשיו
אחרי שנבלעה בקואליציה, קשה לראות את קדימה מתמודדת כמפלגה עצמאית בבחירות הבאות, אבל אל מול האלטרנטיבות והאפשרות שלבני היתה מקימה מפלגה מתחרה או חוברת ללפיד; הסיכויים לפיצול בתוך הסיעה; פריימריז שהיו מרכיבים רשימה לא ממש מבטיחה; וההתחזקות של שלי יחימוביץ' והעבודה - העתיד של קדימה, אם יש כזה, הוא קצת יותר ורדרד.
למען ההגינות, זה המקום לשים כוכבית. סביר להניח שהאבק עוד לא שקע, ורק הסקרים הבאים יגלמו בצורה יותר משמעותית את התוצאות של דחיית הבחירות והקמת ממשלת אחדות.
מופז נתן לקדימה אוויר לשנה לפחות, ושנה בפוליטיקה היא לא נצח, אלא נצח נצחים. אם יש משהו שתרגיל הקמת ממשלת האחדות לימד את הפוליטיקאים, זה שהכול מסתכם בכאן ועכשיו. אי אפשר לדעת מה יהיה פה בעוד שנה. יומיים אחרי הפצצה הפוליטית שהוטלה כאן כבר עוסקת הכותרות הראשיות באונס בקרית מלאכי ובקיקה. רק לפני שבוע עסקו הכתבים בכישלונו של מופז לשמר את הגורו הפוליטי ציפי לבני כמספר שתיים שלו. הם דיווחו שהיא מוסיפה לקדימה שישה מנדטים, וכיסו את נאומה המרגש עם התפטרותה. "היא חוזרת ובענק", צהלו הכותרות. היום לבני הפכה להערת שוליים בהפגנה של סתיו שפיר. וזה בפרספקטיבה של שבוע, אז שנה?
עד נובמבר 2013, מועד הבחירות הבאות, יישפכו אלפי מילים, בעשרות ניתוחים, סקרים ופרשנויות. כלום לא רלוונטי. עוד שנה וחצי יהיה פה משחק חדש, שחקנים חדשים.
סקר גלובס/סמית מוכיח שהציבור אדיש. הנתון היחיד שמרגש בו הוא ארבעת המנדטים של העצמאות. לראשונה היא עוברת את אחוז החסימה. זה כל כך מפתיע שאפילו אהוד ברק כמעט נפל מהכיסא כששמע על כך.
לאחר שבמשך השנה האחרונה העצמאות לא עברה את אחוז החסימה, נראה שהקמפיין הקטן של המפלגה התחיל לשכנע שברק מתכוון להתמודד עם העצמאות כמפלגה עצמאית - מה ששוב מלמד שה"מאני-טיים" לפני הבחירות הוא הקובע.
אחד החששות הגדולים בליכוד לפני הקמת ממשלת האחדות היה שברק יפנה באישון לילה את גבעת האולפנה, ויצבור עוד נקודות. אז, זה היה נגמר ביותר מארבעה מנדטים.
פארסת ועידת הליכוד
אם היו מגעים מקרטעים ביום חמישי וביום ראשון למתן רשת ביטחון לקדימה, ביום שני בבוקר לא רק שהם עלו שלב, אלא שנתניהו עצמו האיץ אותם. עד יום ראשון בערב הניסיונות להגיע להסכמה עמדו על כרעי תרנגולת. נתניהו היה מאוד סקפטי מהמהלך. הוא לא האמין לליאור חורב, האסטרטג של מופז והחצי השני של איל ארד, שהיה יועצו והפך ליריב מר. באותו הערב התקיימה ועידת הליכוד, שהבליטה את ההקצנה בליכוד, והעמידה את נתניהו בפני בעיה עם הפלג הימני במפלגה. הוא הבין שאם ילך לבחירות, הוא יזכה ברשימה ימנית ויישחק בסקרים ובדעת הקהל. נתניהו ראה בוועידה תמרור אזהרה ענק, והמגעים הואצו מיד בבוקר שלמחרת.
נתניהו היה מוכה תדהמה באותו ערב. הוא נדהם מתצוגת התכלית של חובשי הכיפות ואנשי הימין במפלגה. הוא נחרד מעזות המצח שהפגינו כלפיו. הם לא ראו אותו ממטר בעודם צורחים "חשאית, חשאית", ומבקשים לקיים הצבעה על תפקיד נשיא הוועידה, שעליו הוא התמודד, מאחורי גבו, והכול מול מצלמות הטלוויזיה.
נתניהו ההמום מיהר להכריז על "הפסקה מתודית", או בתרגום חופשי "יצאנו להפסקה עד שיסתיימו המהדורות", והתכנס עם שריו מאחורי הקלעים. עלבונו היה ניכר עליו. הוא היה בודד ומבולבל. הוא חשב שהוא לוקח את ראשות הוועידה בענק. הוא בא זחוח ויצא מושפל.
בחצי שעה הזו אפשר היה לראות את כל מה שסיפרו לנו שלוש שנים על תהליכי קבלת ההחלטות, חוסר המוכנות, הזחיחות, הכול. נתניהו נראה אומלל. בזה אחר זה התחלפו השרים ליד אוזנו והשיאו לו עצות: תפרוש, תנעל, תעלה, תרד. תמצית כהונתו של נתניהו בחצי שעה.
בתום ההפסקה עלה היועץ המשפטי של הליכוד לבמה כדי לשכנע את החברים המשולהבים להירגע. כשאמר להם שבקשתם להצבעה חשאית התקבלה, הוא זכה למחיאות כפיים, וכשהוסיף שההצבעה תדחה למועד אחר, נשטף בקללות.
אף אחד לא ציפה שהערב ייגמר כך. ודאי לא נתניהו. הוא הבין שאין לו ברירה. הוא הלך למהלך שהציל אותו מבחירות, שבהן יקבל סיעה שרק אלוהים ישמור עליו ממנה, וחילץ את מופז מבחירות שלא היה יוצא מהן אלא על אלונקה. "נתניהו הוא בית חולים שדה", אמר אתמול אחד משריו. "אוסף אליו את כל הפצועים. קודם ברק, עכשיו מופז. הוא היה יכול להיות חובש טוב".
הזוג המוזר
נתניהו ראה במופז שותף אופציונלי מלכתחילה. מרגע הקמת הממשלה טען מספר 2 של לבני שעל קדימה להצטרף לקואליציה. הוא תקף אותה בקיצוניות כשהחליטה להישאר בחוץ, ולעג לה על התנאים המוקדמים שדרשה. נתניהו לא הסתיר את שמחתו כשמופז מונה ליו"ר ועדת החוץ והביטחון. כשם שצחי הנגבי היה מקובל עליו כי התנהג בממלכתיות כששימש יו"ר הוועדה, כך ציפה שינהג מופז. אלא שמרגע כניסתו לתפקיד החל מופז לתקוף את נתניהו.
לרה"מ היה ברור שהנימה של מופז השתנתה בגלל עצת יועצים. "מישהו מנווט אותו להיות לבני 2", חשב נתניהו לעצמו. מופז פונה למרכז-שמאל, קורא למו"מ עם הפלסטינים, מציג תכנית מדינית. היה לו ברור שיש יועץ מאחורי הקלעים שנכנס לתמונה.
מרגע שהתברר שהאסטרטג הוא ליאור חורב, ייחס לו נתניהו את כל התוקפנות של מופז בשנה האחרונה. חורב, איש צוות החווה של אריק שרון, הוא שותפו של איל ארד למשרד, שהביטוי הכי חריף לסכסוך בינו לבין נתניהו היה בבחירות 2006. אז אמר ארד שצריך לדרוך ולמעוך את ביבי. מבחינת נתניהו, חורב וארד הם היינו הך. סדין אדום. אם הם מעורבים בבניית מופז כאלטרנטיבה שלטונית, אז למה שיאמין להם שהוא רוצה להיכנס לממשלה?
גם החיבור של חורב למופז לא היה טבעי בהתחלה. מופז תיעב את חבורת אדלר, זו שהביאה את הניצחון ללבני על חשבונו. למזלו, החבורה איבדה את האמון בלבני, וחשבה שמדובר במוצר תקשורתי אבוד. זה כבר היה בסיס טוב לחיבור.
מי שחיברה בין מופז לחורב היתה ח"כ רוחמה אברהם, שכנה של חורב. בלי קשר למרחק הגיאוגרפי, אברהם וחורב קרובים מאוד כבר שנים. היא חשבה שחיבור בין השניים יכול להביא לתוצאה יפה, אך היה ברור שהדרך תהיה ארוכה.
למופז היה קשה תחילה להסתכל לשטן בעיניים, לאיש שהביא ללבני את ניצחונה, שהביא לו את הפסדו. הפגישה הראשונה התקיימה אצל אברהם במושב בניסיון להסיר את החשדנות מהשולחן. זה לא היה פשוט, לקח זמן עד שהם יישרו קו, אבל היה ברור שיש קליק. חורב כבר לא עבד עם לבני, ואפשר לשער שמה ששניהם חשבו עליה, גם אם לא תרם לחיבור, ודאי לא הזיק.
מרגע שהקשר הפך לדיסקרטי, עברו הפגישות השבועיות לסלון של מופז. רמז ראשון לחיבור המפתיע אפשר היה לראות בכנס הרצליה לפני שנה וחצי, כשמופז, אז יו"ר ועדת החוץ והביטחון, הוזמן לנאום בנכס שמייחצן משרדו של חורב, ולא לבני, כפי שהיה עד אז.
מה שמאפיין את שניהם זה עבודה שקטה, מתחת לרדאר. כמו שאף אחד לא שם לב לקשר הקרוב שנוצר, אף אחד לא הבחין במה שהתרחש השבוע.
ליברמן עוד לא אמר את המילה האחרונה
לפני שבוע וחצי הצהיר אביגדור ליברמן שיעלה ב-9 במאי את הצעת החוק החלופית שלו לחוק טל. ההצהרה סימנה את תחילת הסוף של הקואליציה. היא כל כך הפחידה את נתניהו, עד שהחליט להקדים את הבחירות כדי לא להיתפס גריר ולחיץ. התרגילים הקטנים האלה, הכאפות הקטנות שליברמן נתן לנתניהו במינונים מדויקים במשך שלוש שנים, הסבו לשר החוץ עונג רב. הוא היה מתמתח על הכורסה, ומביט בסיפוק איך כל אפצ'י שלו מכניס לסחרור את רה"מ.
ההנאות הצרופות האלה הסתיימו השבוע, וב-9 במאי, במקום להעלות את הצעת החוק שלו להצבעה, הושבע מופז לממשלה. כמה סימבולי. בתגובה כינס ליברמן את הסיעה, והודיע שיתנגד לחלופה של הליכוד לחוק טל. הפעם אף אחד לא התרגש. ההודעה לא עשתה כותרות. נתניהו לא עשה במכנסיים. איומי פרישה לא יעזרו עכשיו.
ההיחלשות של שר החוץ בתוך הקואליציה אולי תחזק אצלו את הרצון לפרוש לאופוזיציה. רמז עבה כפיל הוא שיגר כבר אתמול. בכנסת מעריכים שליברמן יהיה הראשון לזהות את הפוטנציאל הטמון בפרישה. אם זה יביא לאפקט דומינו, נתניהו שוב יהיה בבעיה.
אם הבחירות
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
