הודעות SMS כהוכחה לבגידה

הצורך בגילוי האמת ע"י ראיות פסולות גובר על הנזק שבהפרת הפרטיות?

אדם החושד שבן או בת זוגו בוגדים בו, וילך להיוועץ בחוקר פרטי, בדרך-כלל יישאל האם הוא הבחין אצל בן הזוג בסימנים מחשידים מוכרים, כמו טיפוח עצמי מוגבר, היעדר חשק מיני עם בן הזוג ושימוש אינטנסיבי במסרונים בטלפון הנייד.

בדיקת המסרונים בטלפון של בן הזוג יכולה לחשוף את קיומו של רומן מן הצד, אך האם ניתן להציג את תוכנם של מסרונים אלה בבית המשפט ובבית הדין הרבני?

בשבוע שעבר היה על בית הדין הרבני בנתניה להכריע אם לקבל התכתבויות המורות על קשריה של האישה עם גבר זר, מתוך מסרונים שהבעל הדפיס מהטלפון הנייד של האישה.

אמנם בשנה שעברה בית המשפט המחוזי כבר קיבל כראיה מסרונים מטלפון נייד, בקובעו כי קריאת מסרונים שנשמרו ונאגרו בזיכרון מכשיר הטלפון הנייד, לאחר שהמסרון נשלח לנמען, אינה בגדר האזנת סתר, אך הפעם האישה ביקשה את פסילת הראיות על בסיס הפרת חוק הגנת הפרטיות ולא חוק האזנת סתר.

בית הדין הרבני קבע כי הבעל אכן השיג את המסרונים באמצעות הפרה בוטה של פרטיותה של האישה, מאחר שבני הזוג כבר לא התגוררו ביחד, והבעל פרץ לביתה של האישה. לפיכך, אילו היה הבעל מנסה להציג את המסרונים בפני בית משפט אזרחי, כנראה שהראיות היו נפסלות ביתר קלות, אך בית הדין הרבני מוצא את עצמו במקרים כאלה בין הפטיש לסדן.

מצד אחד, בית המשפט העליון פסק בעבר באופן קטגורי כי גם בתי הדין הרבניים כפופים לחוק הגנת הפרטיות ומחויבים לפסוק לפיו. מן הצד האחר אין מחלוקת שבתי הדין הרבניים פוסקים על-פי דין תורה, וההלכה היהודית מורה כי בעל החושש שאשתו "סרחה עליו", חייב לברר את הדברים, גם אם הדבר כרוך בהפרת פרטיותה של האישה, שהרי אם הטענה על הבגידה נכונה - חובה על הבעל לגרשה, אחרת יעבור על איסור מן התורה.

במקרה שנדון הפעם, בית הדין הרבני מצא דרך ראויה לציון להלך בין הטיפות, ופסק כי במקרים שבהם הבעל יכול להוכיח את ניאופה של האישה באמצעות ראיות אחרות שאינן כרוכות בהפרת פרטיותה, בית הדין הרבני לא יתיר קבלת ראיות אסורות.

לפיכך, בשלב זה בית הדין הרבני לא התיר את הגשת המסרונים, ורק לאחר שבית הדין יעבור על כל ראיותיו החוקיות של הבעל, יהיה מקום לדון אם במקרה זה הצורך בגילוי האמת על-ידי קבלת ראיות פסולות גובר על הנזק שבהפרת הפרטיות.

בשולי הדברים בית הדין הרבני הוסיף הערה מעניינת לגבי חוסר מהימנותם של המסרונים כראיות לבגידתה של האישה. בניגוד למכתב שניתן לזהות את מחברו על-פי כתב-ידו, ובמידת הצורך למנות גרפולוג מומחה שישווה את כתבי-היד, לא ניתן לקשר חד-משמעית מסרון שנשלח לאדם ספיציפי אלא למכשיר נייד ספציפי בלבד. לכן האישה יכולה לטעון כי הבעל אשר לקח ממנה את הטלפון הנייד לצורך צילום המסרונים, הוא גם זה שהקליד ושלח את המסרונים בשמה.

על בסיס אותו היגיון, בית הדין הרבני דחה אפילו את מהימנותם של מסרונים שנשלחו לטלפון הנייד של האישה מגבר זר, אף אם הם נושאים אופי מיני. כערכאה מתקדמת המעורה היטב בחידושים הטכנולוגיים, בית הדין הזכיר כי ביום-יום אנשים נוהגים להשאיר את הטלפונים שלהם מונחים על השולחן, ובכך מאפשרים גם לזרים להשתמש במכשיר מבלי שישימו ליבם לכך.

יתרה מכך, אמר בית הדין, יש כיום אפשרויות טכנולוגיות לשליחת מסרונים מטלפון אחד תוך התחזות כי נשלח מטלפון אחר, ולכן בית הדין אינו נותן אמון במסרונים כעדות יחידה ומוצקה לבגידה, וגם אם יקבל את המסרונים כראיות - יהיה צורך בראיות נוספות כמו בדיקת פוליגרף כדי לחשוף את האמת.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".

צרו איתנו קשר *5988