וושינגטון - הקיסרית הרומית הקדושה

קנצלרית גרמניה אולי תאחד את אירופה, לא בכידונים אלא באמצעות אגרות חוב

סיפורה של אירופה בשני מספרים? 0 ו-6.2.

אפס הוא שער הריבית שהציעה אתמול ממשלת גרמניה על איגרות חוב חדשות שהנפיקה. 6.2% הוא שער הריבית שאליו הגיעו אתמול איגרות החוב של ממשלת ספרד. הראשונה קונסת את מי שמתעקשים לתת לה כסף; השנייה נופלת על ברכיה כדי שתוכל לנסות לגמור את החודש.

גרמניה, הכריז הכלכלן האמריקני הבולט קנת רוגוף, היא "המנצחת בתהליך הגלובליזציה". אשר לספרד, היא מתקרבת אל רמת התשואה (7%) שהיא עצמה תיארה זה לא כבר כמועדת לפורענות.

בגוש האירו נשאר אי של יציבות, שחכמים נותנים בו את הסימן FANG, ראשי התיבות של פינלנד, אוסטריה, הולנד וגרמניה. עם כל הכבוד לשלוש הראשונות, גרמניה מספקת את הנדל"ן ואת השרירים. ועכשיו היא נקראת לספק גם את הכליות ואת הכבד.

הנשיא החדש של צרפת, בדרכו המנומסת, והטוען למנהיגות יוון, בדרכו המחוצפת, מציעים לגרמניה לכונן איחוד אירופי ממין חדש: איחוד של חובות. פרנסואה הולנד מציע שהבנק המרכזי של אירופה ינפיק איגרות חוב משותפות לכל משתמשות האירו. ההצעה אינה חדשה, וסעיף מפורש באמנת היסוד של האירו אוסר אותה. אבל זמנים דרמטיים מחייבים הצעות דרמטיות.

ההצעה הדרמטית באמת היא לכונן איחוד כלכלי מלא, שבו הארצות החברות יוותרו למעשה על ריבונותן, ותקציביהן יצריכו הסכמה יבשתית. אבל באירופה מתפתח עכשיו פרדוקס פוליטי מיוחד במינו: השמאל הרדיקלי המתחזק רוצה עזרה כל-אירופית לרעיונותיו המאוד-לא-אירופיים. הוא רוצה שעשירי אירופה יסבסדו חלוקה מחדש של המשאבים לטובת כל מי שאינם מוכנים לשאת באחריות למעשיהם.

אבל הנה הצעה לקונטקסט היסטורי קצת שונה: בפעם הראשונה זה 500 שנה, אולי יותר, גרמניה עשויה להיות מקור של תקווה לאירופה, לא מקור של פחד.

בימי הביניים ה"חשוכים"

גרמניה במובן המודרני אמנם לא באה אל העולם אלא לפני 140 שנה. אבל בימי הביניים המוקדמים, שנקראים לפעמים "חשוכים", הופיעה באירופה יישות מיוחדת במינה. היא נטלה לעצמה את השם המשונה "הקיסרות הרומית הקדושה", ולימים הוסמכו לה המלים "של האומה הגרמנית". בשיאה היא חבקה את כל גרמניה של ימינו, את רוב מרכז אירופה, את איטליה, את ארצות השפלה וחלק נכבד של צרפת. היא הייתה הדגם המקדים הקרוב ביותר של "האיחוד האירופי".

היא כמעט מעולם לא הייתה מדינה ריכוזית, גם אם באחד השלבים שלה, במאה ה-16, העומד בראשה שלט על אימפריה עצומה, שכללה גם את ספרד ואת אמריקה הלטינית. כאשר נפוליאון שם לה קץ, ב-1806, היא כבר הייתה רק צל חיוור של עצמה.

תקומתה הפוליטית של גרמניה, 65 שנה אחר כך, הייתה כרוכה בהשפלה מסיבית של שכנים ובכפיית רצון. הקיסרות המודרנית הייתה מלאה דינמיות של יצירה ושל פיתוח, אבל גם מורעלת במיליטריזם ובלאומנות.

אילו ניצחה במלחמת העולם הראשונה, היא תכננה להתייצב בראש איחוד אירופי - ולשלוט בו. האירופיות האחרות נועדו להיות לוויינים במערכת שמש גרמנית. אילו היה לאירופה המגורמנת מטבע משותף הוא היה הרייכסמארק, בלי תרגום ליוונית או אפילו לצרפתית.

היטלר כלל לא התעניין באחדות אירופית רב-לאומית, אם כי הדיפלומטים החרוצים במשרד החוץ שלו הכינו מיני ניירות עבודה ליום שבו תסתיים המלחמה בניצחון נאצי.

"צמיחה, לא צנע"

בחצי המאה שלאחר תבוסת הנאצים, (מערב) גרמניה הקפידה להתקדם רק בטור רחב, לצד הגדולות באירופה, אבל לעולם לא לפניהן. אירופה לא הייתה מוכנה לקצב גרמני. הוא עורר יותר מדי אסוציאציות. הוא עדיין מעורר. כאשר היוונים כעסו על תנאי תוכנית הצנע שאירופה כפתה עליהם הם הוציאו גזרה שווה בין אנגלה מרקל לאדולף היטלר. הזדון של ההשוואה מדבר בעדו.

ה"קנצלרין", כפי שהיא נקראת בגרמנית, היא עכשיו המנהיגה הוותיקה ביותר באירופה, אם לא נביא בחשבון את ראשי הממשלה של לוקסמבורג ושל מאלטה. את ממשלתה הראשונה היא הרכיבה לפני שש שנים וחצי. כהונתה תסתיים באוקטובר 2013. מניחים שהיא תנהיג את מפלגתה גם בבחירות הבאות, אם כי אולי רק לתבוסה.

מצב הרוח הגרמני מעורב: מצד אחד, הזהירות הפיננסית של הקנצלרית אינה פופולרית, ודעת הקהל רוצה "צמיחה, לא צנע". מצד שני, הצלחתה הכלכלית של גרמניה - צמיחה מניחה את הדעת, אבטלה נמוכה, ייצוא גואה - מקטינה את החשק להסתכן. סבסוד אירופה, קל וחומר קבלת האחריות לחובותיה, אינו אמצעי בדוק להארכת תוחלת החיים של פוליטיקאי.

הקנצלרית, אומרים יודעי גרמניה, ירדה להגנה. היא איבדה החודש את שותפה העיקרי, ניקולא סרקוזי. עם יורשו יש לה אי הסכמות נוקבות. למען האמת, מחוץ לגוש ה-FANG אין לה שותפים של ממש. כל הארצות הנדחקות אל הקיר רוצות להידחק פחות. בלי הסכמתה הפעילה של גרמניה, זה לא יקרה.

התרצה הקנצלרית להעמיד בסכנה את ההצלחה הכלכלית הגרמנית? את יציבות המחירים? את דירוג האשראי המבריק? התרצה להקריב את סיכוייה להוסיף ולהיות קנצלרית? וכל זה לטובת מה?

"אין צורך באירו"?

לטובת אירופה. אירופה עומדת בצומת דרכים גרמני. אומרים שהחלטה תצטרך ליפול בתוך חודש, לפני הפסגה הבאה של האיחוד האירופי בסוף יוני. אם אי פעם הגיע הזמן להסתכן, זה הזמן. בגרמניה התפרסם השבוע ספר סנסציוני, ששמו "אין צורך באירו". מחברו, חבר לשעבר במועצת המנהלים של הבנק המרכזי, אומר שגרמניה עצמה צריכה לעזוב את האירו. זה קצת לא סביר. האפשרות השנייה, המנוגדת, היא ליזום איחוד כלכלי מלא.

מספר ניכר של משקיפים אמריקנים משווים את הדילמה האירופית עם זו של אמריקה ב-1787. שלוש עשרה המדינות העצמאיות, שהיו קשורות בקונפדרציה רופפת, היו צריכות להחליט אם יתאחדו, תחת ממשלה משותפת ומטבע משותף. ההחלטה הייתה כרוכה, בין השאר, בקבלת כל חובותיהן של המדינות האינדיבידואליות. זה עורר התנגדות ניכרת. אבל הפדרציה קמה.

אלמלא קמה אז, אולי לא הייתה קמה עוד לעולם. מחסומי גבול, מטבע ואפילו לשון היו מפרידים עכשיו את ניו ג'רזי מפנסילווניה ואת פלורידה מג'ורג'יה. קליפורניה הייתה צפון מקסיקו, אורגון הייתה דרום קנדה, הצרפתים היו באמצע.

הקנצלרית נמוכת הפרופיל של גרמניה, מעוטת הכריזמה ומתונת החזון, תצטרך לנסוק למדרגה גבוהה מאוד, כדי לעמוד באתגר הזה. היא תצטרך להיות, אם גם רק לשנה וחצי, הקיסרית הרומית הקדושה, או לפחות הטוענת לכתר. באירופה הזקנה וארוכת הזיכרון, 500 שנה אמנם אינן הרף עין, אבל גם לא עבר כל כך רחוק. מה שנפסק אז, עם תוצאות כל כך איומות, יכול פשוט להתחדש. טוב, לא כל כך פשוט.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com