נדמה שהנבחרת שנראית הכי מוכנה ליורו 2012 היא הנבחרת של ערוץ 9. עבור רוב דוברי העברית בישראל, מדובר ב"ערוץ הרוסי". נעלם שאינו שונה בהרבה מרוב הערוצים הזרים בישראל. אלא שהיחס הזה עשוי להשתנות עם נתח השידורים החיים המכובד (13 משחקים!) בטורניר הקרוב.
מי שחושב שמדובר באירוע נקודתי טועה: מדובר באירוע שיכול לשנות את מפת שידורי הספורט בישראל, כשהפרמטר החשוב ביותר הוא עמדת הרגולטור. אם יאושר לערוץ "לפלוש" למרחב שידורי הספורט, הרי ששחקן מרכזי נוסף נכנס לזירה. זאת גם הכוונה של מנכ"ל הערוץ ליאוניד בלחמן כפי שהצהיר בשבוע שעבר בראיון ל"גלובס". האם הרייטינג עומד להיות זה שידחוף את הערוץ עוד יותר להחלטה ללכת על שידורי ספורט? לא בטוח. כי דבר אחד כבר ברור: הרייטינג הולך להיות מאכזב. בשנים האחרונות מתברר שיש קושי גדול למדוד בצורה אמינה רייטינג של אירועי ספורט. הכוונה אינה לשידורי ספורט "רגילים" שנצרכים על-ידי הצופה הביתי הממוצע, אלא על משחקי כדורגל במסגרת הטורנירים הגדולים, עם דגש חזק על משחק הגמר. המונדיאל בדרום אפריקה למשל, ששודר בערוץ 1 ונחשב לציון דרך בתולדות הערוץ ושידורי הספורט באיכות HD בישראל, ריכז סביבו פעילות ענפה בברים, מסעדות ויתר מקומות הבילוי.
באירועים שכאלה, אפילו צפייה ביתית לעיתים היא אינה צפייה ביתית רגילה, שכן במשחקים "גדולים", נוטים להתאסף כמה חברים לצפייה משותפת. הסמן הקיצוני של התופעה היה גמר ליגת האלופות של 2011: ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד, אולי שתי הקבוצות הזרות האהודות בישראל. "בדיקת אצבע" שערכתי העלתה שלא היה אחד בין מכריי, חלקם לא נמנים על הגרעין הקשה של חובבי הכדורגל, שהחמיץ את המשחק. אלא שבנתוני הרייטינג שפורסמו למחרת, הנתון הזה לא קיבל ביטוי. למה? כאוהד מנצ'סטר יונייטד אני יכול לתת כיוון לתשובה: רק בקרב האוהדים הפעילים של המועדון בישראל, נרשמו שני אירועי צפייה המוניים עם 400 צופים בכל אחד מהם. 800 צופים שנספרו כשניים בלבד.
לעניין הזה יש משמעות מסחרית כמובן. הגופים המפרסמים משלמים לפי רייטינג, ולך תסביר למי שחי על מדד שנתוני האמת גבוהים הרבה יותר. כל זה הופך מבחינה מסחרית את השידורים הללו ללא כדאיים.
ברחבי העולם העניינים מעט מסודרים יותר, במיוחד במדינות שבהן ניתנים רישיונות לפאבים, מסעדות ועוד, לפי תכולת המקום. כלומר - פאב שברישיון העסק שלו נרשם כי הוא מיועד ל-200 מבקרים, ירשם ככזה אצל מחזיק זכויות השידור. לכאורה זה אמור להיות המצב גם בישראל, אלא שלמרות פיקוח מסוים מצד מחזיקי הזכויות, מעדיפים חלק גדול מהמקומות בישראל לעבוד בשיטת "ישראבלוף": המנוי נרשם אצל צ'רלטון למשל כמנוי פרטי, ורק אם מתקבל מכתב דרישה מהחברה, פותח בעל העסק במשא ומתן על גובה התשלום.
באופן כזה, קשה מאוד להעריך כמה ישראלים צופים במשחק במקומות בילוי שונים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
