"המדינה בולשת אחרי מפגינים ומצלמת אותם? אסור לה!"

חיה מוזרה נצפתה באחרונה ברחובות תל-אביב. "רקון" שמה. למרבה האכזבה, היא אינה מהלכת על ארבע, ואין לה פרווה צמרירית ונעימה. ה"רקון" הוא כינויו של רכב צבאי הכולל אמצעי איסוף מידע מתקדמים שפותח ברפא"ל. עד כה השתמשה מערכת הביטחון ב"רקון" לצורך משימות ביטחון שוטף בגבולות המדינה, ובין היתר גם כדי לאסוף מידע בהפגנות השבועיות נגד בניית גדר ההפרדה, בבילעין, בנעלין ובשיח ג'ראח. בשבועות האחרונים החלה המשטרה לעשות ב"רקון" שימוש גם כדי לאסוף מידע על מפגיני המחאה החברתית.

עו"ד מיכאל ספרד, המתמחה במשפט בינלאומי של זכויות האדם, אומר כי השימוש ב"רקון" הוא שיאו של תהליך שבו הרשויות "מצרות וממשטרות" את מרחב הביטוי והמחאה, לציבור שרוצה להביע ביקורת כלפי מדיניות הממשלה.

לדברי ספרד, "השימוש ב'רקון' הוא פשוט ניסיון לבלוש אחרי מפגינים, לסמן אותם ולייצר עליהם מאגר מידע. זו התנהגות דומה לזו של המשטרות החשאיות של מזרח אירופה, ממש כמו בסרט הגרמני 'חיים של אחרים'".

- מדוע השימוש ב"רקון" הוא פסול בעיניך?

"בהתחלה העליתי סברה שה'רקון' אינו פועל באמת, והוא מעין 'דחליל' שנועד רק להפחיד אנשים. גם אם זה אכן המצב, זה חמור מאוד, כי המשמעות היא שהשלטון עושה מאמץ למנוע מאנשים לממש את זכויותיהם הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר, של השתתפות בהכרעות הפוליטיות במדינה. אם ה'רקון' הוא לא דחליל ובאמת מקליט ומצלם את המפגינים, אז השימוש בו הוא בהכרח לא חוקתי, וצריך לאסור אותו. לשלטון אסור לאסוף ולשמור מידע על עמדות של אנשים".

- ואם נניח שה"רקון" משמש לאיסוף מידע על מעשים פליליים, ולא על עמדות או דעות של אנשים?

"אם זהו המצב, אז הרשויות צריכות להתחייב שהן ישמידו כל פריט מידע שנאסף ואינו קשור בהתנהגות פלילית".

- אמרת שהשימוש ב"רקון" הוא רק סממן אחד מתופעה רחבה של "משטור" המחאה. כיצד עוד באה התופעה לידי ביטוי?

"הרשויות ובהן עיריית תל-אביב והעומד בראשה רוצות, למשל, להחליט איפה תתרחש המחאה, מה יהיה האופי שלה, באיזה שעות היא תתנהל. אלה הם סממנים של מחלה, והמחלה היא אובדן הכבוד לזכויות של מיעוט פוליטי. זה לא חדש.

"זה לא מפתיע שהמדינה מנסה לחנוק את המחאה החברתית. יש לנו ניסיון עצום והיסטוריה בלחנוק מאבקים אזרחיים, כי אנחנו עושים את זה כבר 45 שנה מעבר לקו הירוק. כעת זה נעשה גם בתוך המדינה. הדבר הזה חדר אל החברה הישראלית דרך היחס אל השמאל הישראלי. תחילה היחס אל המפגינים בבילעין, נעלין ואחר-כך בשיח ג'ראח. היום אנחנו במצב שבו כל מי שמפגין נגד מדיניות הממשלה זוכה לטיפול זהה".

- אתה טוען שהיחס של הרשויות למפגין בכיכר רבין זהה ליחס אל המפגינים הפלסטינים בבילעין או בשיח ג'ראח?

"מפגין ישראלי זוכה עדיין ליחס פחות גרוע מזה שזוכה לו מפגין פלסטיני. לפחות בינתיים, מנהיגי המחאה החברתית עוד לא עברו את ה'טיפול' שעוברים המפגינים הפלסטינים. עם זאת, ניתן כבר לראות קווים מקבילים, למשל בכך שהשב"כ והמשטרה מזמינים אליהם את מנהיגי המחאה החברתית לשיחות".

- אולי זה נובע מהאלימות שבה נקטו המפגינים?

"אלימות של מפגינים היא תמיד תולדה של תגובה. כל ההפגנות שראינו בשנים האחרונות - אם זה בבילעין ואם זה בשדרות רוטשילד - החלו ללא כל אלימות. האסטרטגיה בשני המקומות היא אזרחית במובהק. האלימות, אם הייתה פה ושם, החלה רק כתגובה לניסיון כוחני למנוע את המחאות הללו.

"המאבק העממי הפלסטיני הוא אולי הדבר שמפחיד ביותר את השלטון בישראל, שעשה כל דבר אפשרי כדי לדחוף אותם לאלימות. אותו דבר נעשה פה. הכי נוח לרשויות זה להתמודד עם טרור ואלימות. להתמודד עם הפגנות אזרחיות ומחאה מתוחכמת, זה כבר הרבה יותר קשה.

"התגובה של צה"ל בשטחים, ושל המשטרה והפקחים בתל-אביב, היא תגובה של מי שלא יודע להתמודד עם המחאה האזרחית. מה שהמדינה, אנחנו, התרגלנו לעשות בשטחים שהם החצר האחורית שלנו, בסופו של דבר המדינה אימצה גם למפגיני המחאה החברתית - 'האויב מבפנים'".

- אז הדיכוי הכוחני של המחאה, אחרים יקראו לזה שמירה על הסדר הציבורי, הוא מסוכן בעיניך?

"זה מסוכן מאוד. בראש ובראשונה משום שזה מעודד את הקיצונים ודוחף אנשים למחוזות שאנחנו לא רוצים אותם. אבל מעבר לזה, זה מחריב את הדמוקרטיה טעונת-הטיפוח ממילא שלנו. זה יוצר דמוקרטיה טכנית, שהיא רק שלטון הרוב, ושבה למיעוט אין שום תפקיד חוץ מניסיון להחליף את השלטון בקלפי".

 חוק וסדר