בשיבה טובה? הישראלי עובד יותר, שחוק יותר - והממשלה שוקלת להעלות את גיל הפרישה ל-70

הישראלי עובד הרבה יותר שעות מאחרים בעולם, אבל פורש אחרי כולם ■ אם משווים את שעות העבודה לאירופה, הרי שכבר היום הישראלי פורש בגיל 72 ■ ומה קורה אחרי היציאה לפנסיה? הישראלי מת לפני עמיתיו בעולם

פורשים אחרי כולם

12 שנים עברו מאז הוגשו המלצותיה של הוועדה הציבורית לבחינת העלאת גיל הפרישה. כבר אז הומלץ להשוות את גיל הפרישה של נשים וגברים כך שיעמוד על 67, זאת באופן מדורג על פני 20 שנה.

4 שנים מאוחר יותר, ולפני רוב המדינות המערביות, אימצה הממשלה חלקית את ההמלצות: גיל הפרישה לגברים הועלה ל-67, אך כמעט ללא שום הדרגה, ואילו גיל הפרישה לנשים הועלה בשנתיים בלבד. באותה הזדמנות נקבע כי אם עד ינואר 2012 לא תקים הממשלה עוד ועדה שתבחן העלאה נוספת בגיל הפרישה לנשים, יעלה הגיל באופן אוטומטי לכדי 64.

בישראל כמו בישראל, הוועדה הזו הוקמה רק ב-2011. גם היא המליצה להעלות את גיל הפרישה לנשים, וזה לא היה מסובך כשבראשה עמד ראש אגף התקציבים באוצר. אחרי מאבק ציבורי, הוחלט שלא להחליט, עד 2017.

ישראל, למעשה, הייתה בין המדינות הראשונות שהעלו את גיל הפרישה. פולין, עשתה זאת במאי האחרון, וקבעה כי גברים יפרשו בגיל 67 ונשים בגיל 65. הגברים הפולנים ייהנו מהליך מדורג של 20 שנה, ואילו הנשים - 40 שנה. בצרפת הוחלט לפני כשנתיים להעלות את גיל הפרישה בשנתיים בלבד, כך שיעמוד על 62. ב-2006 החליטה ממשלת בריטניה על העלאה מדורגת במסגרתה גיל הפרישה אמור היה לעמוד על 66 ב-2024 ו-68 רק ב-2044. רה"מ הנוכחי, דיוויד קמרון, שואף כי כבר ב-2016 יעלה גיל הפרישה ל-68. בארה"ב של אמריקה, סמל הקפיטליזם, גיל הפרישה הועלה מ-66 ל-67.

במילים אחרות, הגבר הישראלי פורש לפנסיה מאוחר יותר ממרבית חבריו בעולם. והנה למרות זאת, מדינת ישראל שוב ממהרת להיות הראשונה שמעלה את גיל הפרישה. הפעם כבר לא מדובר בגירעונות אקטואריים של קרנות הפנסיה הוותיקות, ובניגוד לעולם, ההשפעה של הזדקנות האוכלוסייה בישראל פחות דרמטית. אדרבא, שיעור הילודה ממשיך להיות גבוה ביחס לעולם, כך ששוק העבודה אמור להתברך במספיק ידיים עובדות צעירות מבלי להעמיס עוד על המבוגרים.

למה "אמור"? כי אם שיעור ההשתתפות של גברים חרדים בשוק העבודה ימשיך להיות נמוך מאוד, שיעור ילודה גבוה יהפוך עם הזמן רק לנטל. הרבה יותר הגיוני לעודד הגדלה של שיעור ההשתתפות מאשר העלאה של גיל הפרישה, אבל מספיק להתבונן בבחירה שעשה השבוע רה"מ בעניין החרדים, בשביל להבין איך עובד ההיגיון במדינה הזאת.

עובדים יותר, שחוקים יותר

ישראל היא לא רק המדינה שבה פורשים יותר מאוחר, אלא גם עובדים בה יותר שעות. בנייר עמדה שזכה לכותרת "פרישה מעבודה - רק לא 67'", כותב ראש מינהל מחקר וכלכלה בתמ"ת, בני פפרמן, כי יש להיזהר שלא לאמץ מהר כ"כ את ההמלצות מאירופה בכל הקשור להעלאת גיל הפרישה, בין היתר משום שרמת השחיקה של העובדים בארץ גבוהה יותר. פפרמן, שכתב את הנייר הזה עוד באפריל 2003, מסביר: "ישראלים עובדים בין 3 ל-4 שעות שבועיות יותר מעמיתיהם האירופאים, בעיקר בשל שעות נוספות. מכאן שעל פי חישוב שעות העבודה במהלך כל שנות העבודה, ישראלי הפורש בגיל 65 כאילו היה פורש בגיל 68 במונחים אירופיים. אם יפרוש בגיל 67, על פי המלצת התוכנית הכלכלית, כאילו היה פורש באירופה בגיל 72".

כלומר, כבר היום, עומד גיל הפרישה בישראל על 72 - אלא אם מישהו מתכוון להגביל מחר את שעות העבודה. ולא רק שזה לא הולך לקרות - אלא שוועדה שהקים התמ"ת צפויה לדון באפשרות "להגמיש" את חוק שעות עבודה ומנוחה, כאשר מי שדחף להקמת הוועדה הם ארגוני המעסיקים (רמז: לא בטוח שהעובדים ירוויחו מזה).

לפי פפרמן, העובד הישראלי נשחק יותר ממקבילו האירופי גם בשל תנאי העבודה. עובדי צווארון כחול, למשל, נאלצים לעבוד ללא אמצעי בטיחות מספקים וללא השקעה מספקת במיכון. עובדי צווארון לבן בישראל סובלים מהיעדר הכשרות מקצועיות והשתלמויות. כך, לפי פפרמן, גובר הפער בין כישורי העובד המבוגר לבין קדמת הטכנולוגיה, ובהתאם התמריץ השלילי להמשיך להעסיק עובדים מבוגרים. בראש הנייר שכתב פפרמן, אחד המומחים הגדולים בארץ לשוק העבודה, מופיע כיתוב בולט: "דעה אישית".

חלילה, שאיש לא יחשוב בטעות שזוהי עמדת המשרד. גם היום, כשביקשנו לשוחח עם פפרמן, הבהירו בתמ"ת כי המשרד קודם צריך לגבש את דעתו בעניין. זה כמובן מובן ולגיטימי, אלא שתמוה שהמשרד הממונה על תחום התעשייה, המסחר והתעסוקה, עדיין לא גיבש עמדה בעניין גיל הפרישה.

רק דבר אחד מוכנים לומר בתמ"ת באופן חד-משמעי: לסוגיה רגישה כמו העלאת גיל הפרישה אין שום מקום בחוק ההסדרים או בכל מודל אחר של חקיקה מואצת תחת לחץ ואינטרסים זרים. השאלה אם ברגע שהלחץ מצד האוצר יתחיל לגבור, קולו של המשרד יהיה ברור יותר.

החשש: האטה כלכלית

מחקר שפרסם לפני כשנה בנק ישראל הראה כי העלאת גיל הפרישה העלתה בפועל את שיעור המבוגרים שמשתתפים בשוק העבודה. כלומר, גם אם חלק מהעובדים המבוגרים מפוטרים עוד לפני הגעתם לגיל הפרישה, הרי שעצם העלאת גיל הפרישה העלתה את הגיל הממוצע של העובדים.

זו אמנם בשורה טובה שעשויה להרגיע לכאורה את החשש של רבים, אולם לפפרמן יש הסבר גם לכך. לשיטתו, הגידול בשיעור ההשתתפות של מבוגרים נעשה בתקופה של צמיחה מואצת במשק. המעסיקים הגדילו את מצבת כוח האדם שלהם ולא הייתה להם סיבה לפטר עובד מבוגר עם ניסיון, גם אם הפריון שלו נמצא במגמת ירידה.

ואולם, לא כך עשוי להיות הדבר בימים של האטה כלכלית, שלא לומר מיתון. אז המעסיק נדרש לקצץ במצבת כוח האדם, ובמקרים רבים העובד המבוגר, שלרוב עלות העסקתו גבוהה יותר, נמצא בין הראשונים לקבל את מכתב הפיטורים. בהיעדר הכשרות מקצועיות מספקות ובהיעדר תמריצים ממשלתיים להעסקת מבוגרים, עובדים רבים עלולים למצוא את עצמם מחוץ לשוק העבודה 10 ואפילו 15 שנים לפני גיל הפרישה הרשמי, וזאת ללא זכאות לקצבת זקנה שהיא כידוע צמודה לגיל הפרישה וממילא נחשבת לאחת הנמוכות בעולם המערבי.

במשרד האוצר לא מכחישים שהרצון למתן את ההוצאה או את קצב הגידול בהוצאה על קצבאות זקנה, הוא בהחלט אחד המניעים להעלאה נוספת בגיל הפרישה. הם פשוט קוראים לזה "שמירה על איתנותו הפיננסית של המוסד לביטוח לאומי". גם זה חשוב.

גיל הפרישה
 גיל הפרישה