דיווח: נתניהו נמנע מתקיפה מיידית באיראן בגלל מרד פנימי

מדוע התקפל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בסוגיית מיידיות ההתקפה על איראן? הרי במשך שלוש שנים דרש רה"מ לתקוף בשלב מוקדם מתקנים גרעיניים איראניים, אך בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר, הודה נתניהו כי איראן לא תוכל לחצות את הקו האדום ששרטט הוא עצמו לפני האביב הבא. בכך שם רה"מ קץ לניחושים שישראל תנחית מהלומה חד-צדדית על איראן עוד לפני הבחירות בארה"ב. מה גרם לו לרדת מעץ האיום המיידי?

מאמר אופ-אד שהתפרסם בסוף השבוע ב"ניו יורק טיימס" טוען, שהסיבה העיקרית למצמוץ נתניהו אינה הקרע בינו לבין שר הביטחון אהוד ברק, ואף לא אי-יכולתו של רה"מ לגייס תמיכה בהתקפה כזו בקבינט. הגורם העיקרי להתקפלותו לפי הדיווח היא "מרד של הממסד הביטחוני המקצועי בישראל, מרד שהתבשל זמן רב, נגד עצם הרעיון של התקפה צבאית מוקדמת, ובמיוחד נגד התקפה כזו ללא אישורה של ארה"ב".

מחברי המאמר הם גראהם ט. אליסון, מנהל מרכז בלפר (Belfer) למדע ולעניינים בינלאומיים בבית הספר לממשל ע"ש קנדי, באוניברסיטת האווארד, ושי פלדמן, מנהל מרכז קראון ללימודי המזה"ת באוניברסיטת ברנדייס.

מסקנת המאמר היא, שבסיוע הממסד הביטחוני בישראל, עקף למעשה נשיא ארה"ב, ברק אובמה, את נתניהו. "העובדה הפשוטה היא, שממשל אובמה השיג את מטרתו לשכנע את ישראל להימנע מהתקפה בטרם עת (על איראן) והוא השיג מטרה זו ללא איומים מפורשים או מרומזים. במקום זאת, בנה הממשל יחסים קרובים יותר עם הקהיליה הביטחונית הישראלית, והוא ניצל התקרבות זו (כדי לסכל את איומי רה"מ בהתקפה מוקדמת)".

במשך חודשים התנגדו ראשי הקהיליה הביטחונית והקהיליה המודיעינית בישראל, בעבר ובהווה, לטיעוני נתניהו בעד התקפה מוקדמת באיראן, במקום להמתין למיצוי כל האמצעים האחרים, מציינים בעלי המאמר. ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, שנהנה מהערכה רבה, הביע את התנגדותו בראיון לתכנית "60 דקות" ב-CBS.

עוד קודם לכן, בהתבטאת בישראל, הוא אמר, שהתקפה כזו היא "הרעיון הטיפשי ביותר ששמעתי מעודי". נשיא המדינה, שמעון פרס, הצטרף למתנגדים וטען שהנימוק העיקרי נגד התקפה כזו הוא הנזק שפעולה חד-צדדית עלולה לגרום ליחסי ישראל - ארה"ב.

"בינתיים, מאחורי הקלעים, ניהל ממשל אובמה קמפיין שקט משלו לחיזוק ההשקפה הזו, שכבר נפוצה בקרב מקצועני הביטחון בישראל", אומרים המחברים. "במקום להרחיק את ישראל או לאיים עליה בצעדי עונשין, החל הממשל לשדרג את הסיוע הצבאי לישראל, והסיוע אכן גדל לממדים כאלה לפני כמה חודשים עד שברק תיאר אותו כסיוע כגדול ביותר אי פעם בתולדות ישראל.

העצמת הסיוע באה לידי ביטוי בכל הרמות: חילופי מידע מודיעיני בין שתי המדינות גרמו להאחדת הערוכותיהן לגבי התקדמות מאמצי איראן לפתח נשק גרעיני; התקפות מקוונות משותפות האטו את יישום תכנית הגרעין האיראנית; וושינגטון תמכה בתכניות ישראליות לפיתוח טילים ליירוט טילי אויב; ושתי המדיניות גיבשו גישה משותפת ומוסכמת כלפי תכנית הגרעין האיראנית. הגישה הזו מתמקדת במאמצי וושינגטון וירושלים למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני, ובה בעת היא מוציאה מכלל אפשרות את האופציה של השלמה עם נשק גרעיני בטהרן ושל החלטה להכילו כאשר הוא יהיה עובדה קיימת.

חשובה באותה מידה היא העובדה, שהסיוע האמריקני המוגבר לישראל לווה בהידוק הקשרים המוסדיים בין קהילות המודיעין והביטחון בשתי המדינות, וביחסים אישיים אינטימיים יותר בין הדרגים הגבוהים של קהיליות אלה, מציין המאמר ב"ניו יורק טיימס". ממשל אובמה ניצל פגישות רבות מספור בתל-אביב, וושינגטון או ירושלים כדי להעביר לישראלים מסר חד-משמעי: אל תתקפו לפני מיצוי כל האמצעים הלא צבאיים נגד תכנית הגרעין האיראנית.

העמקת היחסים הביטחוניים בין ארה"ב לישראל הביאה ליצירת מה שניתן לכנות "הלובי האמריקני" בקרב מקצועני הביטחון הישראליים, שעתה יש להם אינטרס חזק להמשיך ולקיים את השותפות ההדוקה עם עמיתיהם בארה"ב, כותבים המחברים. אין זה מקרה, שהמוסדות הביטחוניים בישראל נעשו המתנגדים הקולניים ביותר להתקפה נגד איראן. איש לא יודע טוב מהם מה מונח על כף המאזניים, אם תחליט ישראל להתעלם מדאגות ארה"ב.

התנהלות כזו עשויה לשמש מודל לעתיד, במיוחד בגלל העובדה שכאשר יש יחסים חזקים כל כך בין בעלות ברית, כמו היחסים בין ארה"ב לישראל, אין להתיר ליחסים כאלה להיות תלויים בכימיה האישית בין המנהיגים של שתי המדינות, גורסים בעלי המאמר. במקום זאת, היחסים צריכים להיות מושתתים על כבוד הדדי של כל צד לאינטרסים הלאומיים המתמשכים של הצד אחר.

מבחינה זו, אפשר לסמוך על מקצועני הביטחון בשתי המדינות שהם יתעלמו מהפוליטיקה הפנימית בארצותיהים וינסו למצוא גישה משותפת לבעיות הקשות שמעסיקות אותם, בהנחה שהם יוכלו להמשיך לדבר בגילוי לב, ולעיתים קרובות, אלה עם אלה.

מסקנה נוספת היא, שהממשל האמריקני ינחל את ההצלחה הרבה ביותר כאשר הוא ידבר, בפומבי ובמגעים פרטיים, בקול אחד; כאשר מסר זהה ייצא מהבית הלבן, משרד ההגנה וצמרת הצבא. במקרה כזה, מנהיגים בישראל, שמודעים היטב לחשיבות הנדיבות האמריקנית לארצם, יבינו ללא טעות מה האינטרסים והקדימויות של ארה"ב.

את הלקחים האלה אפשר ליישם גם בממשל הבא, ואין זה חשוב מי ינצח בבחירות ב-6 בנובמבר, אם הנשיא הנבחר ינסה להחיות את תהליך השלום בין ישראל לערבים, מנבא המאמר ב"טיימס". גם במקרה כזה, קרוב לוודאי שארה"ב תזכה בשת"פ ישראלי אם היא תפגין מחויבות מוכחת לביטחונה של ישראל, בד בבד עם חשיפת מנהיגי ישראל למסרים חד-משמעיים ומתמשכים של ושינגטון לגבי האינטרסים הלאומיים שלה.

"שיחות לעמוק, בדרגים שונים, בין האליטות הביטחוניות בישראל וארה"ב עשויות להביא לכך ששתי המדינות יוסיפו לפעול במשותף ובתיאום, גם אם מנהיגיהן לא", אומרים המחברים.