פסימיות. זו המילה אשר עומדת לאפיין את מערכת הבחירות של 2013 בכל מה שקשור לכלכלת ישראל, ומה שחשוב יותר, בכל מה שנוגע למצב הכלכלי האישי של אזרחיה. הנתונים הללו עולים מניתוח של "גלובס מחקרים" המסתמך על סקרים חודשיים שנערכים בקביעות מאז 1996 (ראו מטה הסבר מפורט על שיטת המדידה).
בעוד הפרשנים הפוליטיים עסוקים ב"אולמרטולוגיה", בספקולציות על השפעת הקשקשת האיראנית על הבחירות, במשמעות פרישתו של כחלון וכך הלאה, האזרחים מסתכלים זה כמה חודשים בדאגה גוברת על מה שצופן להם המצב הכלכלי. בנימין נתניהו טבע פעם את הביטוי "הם מפחדים", וגם אם זה היה בהקשר אחר, אין כמוהו כדי לתאר את התחושה ברחובות ביחס לעתיד המשק. הדאגה שם כבר חודשים רבים. היא התחילה כשנה לפני שהמפגינים שטפו את רחובות הערים בקיץ 2011. אלא שלפני כחצי שנה, במאי-יוני 2012, התחושה הפסימית החריפה מאוד. השחיקה של אמון האזרחים בכלכלה הפכה לצניחה של ממש.
הפעם האחרונה שבה נרשמה פסימיות כה עמוקה ביחס למשק וביחס למצב האישי, הייתה בתחילת 2009, ערב הבחירות הקודמות. אלא שאת מה שאירע אז ניתן לייחס למשבר הכלכלי והפיננסי שלאחר קריסת ליהמן ברדרס. מה גרם לכך בחודשים האחרונים? לדעתנו מדובר במספר אירועים שחברו כדי ליצור מצב ייחודי, שבו לא רק הציפיות ביחס למצב המשק הישראלי פסימיות, אלא גם נרשמת ירידה מהירה בביטחון הכלכלי האישי. שילוב כזה הוא נדיר מאז החל גלובס למדוד את אמון הצרכנים. ברשימה הגורמים האפשריים ישנו ריח המיתון המתקרב, רוחות המלחמה עם איראן שליבו הפוליטיקאים, ואולי גם ההבנה הגוברת שהבטחות הממשלה לשיפור המצב האישי אינן הולכות להתממש.
כיוון שכל זה מתרחש ערב הבחירות, צריך לשאול מי הם בדיוק האזרחים הדואגים, ואם ניתן למצוא הבדלים משמעותיים ביניהם על-פי עמדותיהם הפוליטיות; באיזו מידה מסתובבים מצביעי מפלגת העבודה חפויי ראש, ועד כמה מצביעי הליכוד אכן מאמינים שנתניהו יוביל אותנו בתוך חצי שנה לכלכלה צומחת.
מבט בעקומה
הגרפים שמובאים פה מציגים תשובות לשתי שאלות - מה יהיה מצב המשק בעוד חצי שנה, ומה יהיה מצבי הכלכלי האישי. הם מפולחים על-פי אופן ההצבעה בבחירות 2009. מצד אחד הם מציגים דפוס משותף לכולם, עם עליות ועם ירידות בארבע השנים האחרונות, ועם אותה "קפיצה מצוק של אמון" בחודש מאי. מצד שני, עוצמת ההערכות שונה מאוד לאור ההעדפות הפוליטיות.
כאשר מדברים על פסימיות, אין כמו מצביעי מפלגת העבודה ומצביעי קדימה. מדובר בפסימיות לגבי המשק וגם לגבי מצבם האישי. בעניין זה כדאי לציין את הדמיון שבפרופיל הפסימיות של שתי הקבוצות. אם יש פרשן פוליטי אשר חושב שדיבורים על כלכלה ועל חברה אינם מטרידים קבוצה זו, הרי ראוי לו שימשיך לעסוק באהוד אולמרט.
למעשה, רמת הפסימיות נטו של אנשי עבודה ושל אנשי קדימה, בכל מה שקשור לעתיד המשק, כפולה מזו של מצביעי הליכוד. אם הנתונים הללו מנבאים דפוסי הצבעה (ובישראל מוכת המצב הביטחוני קשה לקבוע מה ישפיע על הבחירות ממש עד היום המכריע), הרי הם רומזים שהמנדטים של קדימה יתחלקו בין מפלגות "רק לא ביבי".
אם משווים את מצביעי העבודה וקדימה לאלה של הליכוד, ההבדלים הם בעוצמת התחושות, ולא בכיוונן. זה חשוב כי ערב הבחירות של 2009 רמת הפסימיות, גם של אנשי ליכוד, דמתה מאוד לזו הקיימת כיום. נתניהו, אז באופוזיציה, הציג את עצמו כמי שהציל את המשק בשנת 2003. בין שהציבור התרשם מכך או לאו, מיד לאחר הבחירות הפסימיות נסוגה, והמאזן נטו של האופטימיות עלה בכל הקבוצות, פרט לאחת, בעשרות נקודות.
הקבוצה היחידה אשר המשיכה להציג באופן עקבי עמדה פסימית ביחס לעתיד המשק, כמעט לכל אורך ארבע השנים האחרונות, הייתה של מצביעי מפלגות השמאל. הם פשוט לא האמינו לנתניהו - לא לפני בחירתו לראשות הממשלה, וגם לא אחריה - שהוא יכול להביא את המשק הישראלי למצב יותר טוב. מה חושבים ה"סמולנים" כנראה לא הדיר שינה מעיניו של ראש הממשלה, אולם בהחלט נוצרה לו בעיה כאשר יתר הקבוצות, לרבות כותבי הטוקבקים, החלו להיות דומים ל"סמולנים" בפסימיות שלהם לגבי כלכלת ישראל.
מצביעי השמאל נבדלים ממצביעי העבודה וקדימה גם בהתייחסות למצב הכלכלי האישי. בניגוד לפסימיות שהציגו לאורך כל הקדנציה של הממשלה הנוכחית לגבי מצב המשק, בכל מה שקשור למצב הכלכלי האישי הם היו הרבה פחות נחרצים. אולי הם פסימיים כיום, אך פחות מאשר אנשי קדימה, ובוודאי פחות מאשר אנשי מפלגת העבודה.
אגב, בכל הקשור להערכות לגבי המצב הכלכלי האישי, אנשי הליכוד פסימיים, אם כי הרבה פחות ממה שהיו כאשר הם הצביעו בבחירות של 2009. הם גם פחות פסימיים ממצביעי העבודה וקדימה. המאזן נטו של מצביעי קדימה והעבודה הגיע לשפל של מתחת למינוס 15 נקודות אחוז, לעומת המאזן של מצביעי ליכוד שעומד על מינוס 4 נקודות אחוז, לעומת מינוס 20 ערב בחירות 2009.
התפיסה של מצביעי הליכוד דומה מאוד לזה של מצביעי מפלגות הימין הדתי, ובאופן לא מפתיע יש התאמה גדולה בין ההערכות של שתי הקבוצות.
לבסוף, מגיעים למצביעי המפלגות החרדיות. על-פי הנתונים המעודכנים, הם פסימיים כיום ביחס למצב המשק בעוד 6 חודשים, בערך באותן רמות כמו מצביעי הליכוד והימין הדתי. אלא שלאורך 4 השנים האחרונות הם הציגו תנודות גדולות יותר מהקבוצות האחרות. אך מה שאפיין את החרדים, עד למאי שעבר, היה אופטימיות ביחס למצב הכלכלי האישי, לעתים יותר מקבוצות אחרות. אולי זה נבע מאמונה בכוח עליון, אולי מאמונה בהסכמים קואליציוניים, אולי משניהם.
כך או כך, גם החרדים הגיעו אל "צוק האמון" בחודשים מאי ויוני, וגם אצלם יש ירידה חדה במאזן האופטימיות. אולם, להבדיל מכל הקבוצות האחרות במשק, גם לאחר ירידה זו, המאזן נטו של המצב הכלכלי האישי עדיין גבוה מאפס - הקבוצה היחידה שלא צללה אל מתחת לקו האפס. אך לא צריך לטעות במשמעויות שיש לנתון לגבי משפחות חרדיות; כאשר העתיד הכלכלי האישי מתחיל להיות מעורפל, יהיו שאלות אשר יישאלו, לפני הבחירות, וגם לאחריהן.
איך מדדנו?
הנתונים המופיעים כאן נלקחו מנתוני מדד אמון הצרכנים שמפרסם גלובס מחקרים מדי חודש מאז 1996. נתוני המדד נאספים פעם בחודש באמצעות סקר שעורך מכון סמית' בקרב 500 ישראלים, שהם מדגם מייצג של האוכלוסייה. הסקר כולל מספר שאלות לגבי ציפיות והערכות הציבור. בין היתר מתבקשים הנשאלים להעריך אם המצב הכלכלי יהיה טוב יותר, גרוע יותר או אותו דבר, בעוד שישה חודשים. שאלה נוספת מתייחסת למצבם הכלכלי האישי בעוד שישה חודשים.
כדי לאמוד את מידת האופטימיות או הפסימיות של הציבור, אנו מחשבים את ההפרש שבין שיעור האופטימיים לשיעור הפסימיים, בשתי השאלות. כאשר הנתון חיובי, יש אופטימיות נטו; ואילו כאשר הוא שלילי מודבר במאזן פסימי. כדי למנוע תנודות מקריות מדי חודש, אנו מחשבים את ממוצע המאזן לשלושה חודשים שמסתיימים בחודש החולף. הנתונים המופיעים כאן הם כולם ממוצעים נעים תלת-חודשיים.
חרדים
קדימה
ימין דתי
שמאל
ליכוד
עבודה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
