רושם צ'קים לטובת החמאס

מה הביא את האמיר מקטאר לעזה ומדוע ישראל שותקת

לא היה קץ למחמאות ולתודות שהרעיף ראש ממשלת חמאס, איסמאעיל הנייה, על אורחו המכובד מקטאר, השייח חמד בן חליפה א-ת'אני.

האמיר של נסיכות קטאר האזין בהנאה ובנחת, הזיע הרבה פחות (אצלו במפרץ הלחות גבוהה יותר), ורשם לעצמו עוד הצלחה קטנה במסע העסקים המזרח-תיכוני שלו. כל זה קרה אתמול (ג') ברצועת עזה, שאליה הגיע האמיר לביקור כמעט-היסטורי. בפעם הראשונה מאז שהוטל הסגר על עזה לפני שבע שנים, ביקר בה ראש מדינה. כמו כדי להצהיר: לא אשתף פעולה עם אומות העולם בהיענותן לחרם הישראלי על חמאס.

התרסה וניהול מדיניות עצמאית הם תכונתו העיקרית של האמיר, מה שהופך אותו ואת המדינונת שלו למרתקים עוד יותר. הנסיכות, שמניין אזרחיה 200 אלף, ואותם משרתים עוד 900 אלף מהגרי עבודה, היא דוגמה לכך שהגודל לא קובע ברצותך להיות כוח אזורי בעל השפעה. קטאר הקטנה שולטת על 5%! מעתודות הגז בעולם.

להון הרב שבבעלותה מצטרף ערוץ הטלוויזיה אל-ג'זירה. התחנה, שאותה הקים האמיר, היא אמצעי ראשון במעלה עבורו לקבוע את סדר-היום הפוליטי של העולם הערבי. אל-ג'זירה היא כלי תקשורת חזק ובעיקר זרוע תקשורתית בשירות האינטרסים הפוליטיים של האמיר. מי שהוא חפץ ביקרו, זוכה בה לחיבוק. שנואיו, לעומת זאת, משלמים מחיר יקר. כזה היה מועמר קדאפי, וכיום בשאר אסד. בתודעה העולמית נתפסים שניהם כעריצים חסרי רחמים, רבות הודות לשידורי אל-ג'זירה.

קטאר היא המדינה הקרובה ביותר היום לתנועת חמאס, ותומכת בה כספית ופוליטית. גם איראן תומכת בחמאס ומקבלת בשל כך טענות על "תמיכתה בטרור". מבחינה זו, מצויה קטאר באותה סירה עם טהרן, אבל מי יעז להשמיע מילה רעה נגד השייח חמד בן חליפה, ידידה של ארצות הברית. ידיד, שעל אדמתו שוכן בסיס אווירי גדול של חיל האוויר האמריקני.

לפני כשנה, לאחר שראשי הלשכה המדינית של חמאס נפרדו מדמשק בתום שנים של חיבוק חם, הם נחתו בקטאר. חאלד משעל הוא בעל דרכון קטארי. משרדיו וביתו שוכנים בבירת הנסיכות, בדוחה. בניגוד לרוב מדינות העולם, שמחבקות את אבו-מאזן, מהמר האמיר על חמאס ובה השקיע את מניותיו. ההימור מחושב היטב: חמאס תישאר פה שנים, ולעומתה שנותיו של אבו-מאזן קצובות.

עמדותיה ומאבקה של חמאס בישראל מעניקות לה אטרקטיביות אצל רבים בעולם הערבי; ברחוב, בקרב תנועות ג'יהאד, אצל חכמי-דת ומעצבי דעת-קהל למיניהם. אחד האיומים הגדולים נשקף לקטאר מצד הפונדמנטליזם האסלאמי. האמיר יודע זאת, ולשם כך אימץ את הדוקטרינה הסעודית הישנה - מתן חיבוק זהיר לארגוני הג'יהאד.

ההנהגה הישראלית הגיבה בשתיקה

המאמץ להגן על עצמו מפני אל-קאעידה עומד מאחורי יחסי-הציבור הנאים שעשה ערוץ אל-ג'זירה לאוסאמה בן-לאדן בשנותיו הראשונות, מה שתרם גם לשמירה על קשריו היציבים עם טהרן. באותן שנים, וכדי לבצר את עצמו גם משמאל, הקפיד האמיר לבוא בברית צבאית עם וושינגטון. יחסיו הרשמיים עם ישראל לא באו מאהבת מרדכי. הם היו תשורה שהעניק לאמריקנים.

לעזה הגיע האמיר עם ארנק תפוח מזומנים. הוא חנך את שכונת המגורים "אל-חמד" בחאן-יונס, שעתידה להיבנות מכספי ממשלתו. ישראל ומצרים, כך נראה, לא ימהרו לאשר את הכנסת המלט והברזל שנועדו לבנייה, אבל מה זה חשוב. הגביר מהמפרץ קיבל את שלו באהדת תושבי עזה, וקנה את ליבם של ראשי חמאס. מיליונים צפו בביקורו הודות לגל שידורים פתוח בערוץ אל-ג'זירה.

ואבו-מאזן? הוא ניזון מן המסך הקטן. נציגיו ברצועה לא הוזמנו אפילו לטקס קבלת-הפנים לאמיר. "הביקור", חגג איסמאעיל הנייה, "הוא אות לשבירת הסגר על עזה".

אז האם הוא לנו, הפריץ, או לצרינו? ידידו של אויבך אינו תמיד אויבך. לעתים הוא רק שחקן קלפים מתוחכם. ההנהגה הישראלית הגיבה בשתיקה רועמת לביקור. לעתים, שתיקתה של ירושלים אינה נובעת מחוכמה יתרה, אלא מאדישות, או ממבוכה.

ישראל נלחמה לאורך שנים בארגזי המזומנים ששלחו לחמאס מבקשי טובתה, והנה מגיע ראש מדינה, רושם צ'קים לאור היום, וישראל שותקת. מצד שני, ככל שתתקרב חמאס למדינות סוניות ריבוניות, כמו מצרים, טורקיה וקטאר, היא עשויה להתרחק מאיראן ומגורמים קיצוניים אחרים.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל