אם יש איש אחד בספורט הישראלי שקיים קונצנזוס אמתי לגבי יכולותיו ואישיותו, מדובר בדייויד בלאט. בגיל 53 מיצב עצמו בלאט כמודל לחיקוי והוא זה שכולם מנסים לעקוב מקרוב אחר שיטות העבודה שלו ולרדת לעומקן בפן המקצועי והפסיכולוגי. ככה זה כשאתה משדר שאתה הכי טוב במה שאתה עושה.
2012 הייתה השנה של בלאט, במהלכה זכה המאמן בעוד אליפות וגביע המדינה עם מכבי ת"א, רשם הגעה לשלב ההצלבה ביורוליג ומיד אחר כך היה אחראי על הגאווה הישראלית היחידה במשחקים האולימפיים בלונדון, שם הוביל את נבחרת רוסיה לזכייה במדליית ארד.
בלאט הודיע השבוע על הפסקת עבודתו בנבחרת הרוסית, אבל עוד לפני כן, הדגים במהלך השנה כיצד ניתן להחליף כובעים ולתמרן היטב בין אימון אחת הקבוצות המפוארות באירופה, נבחרת מהטובות בעולם והיותו איש משפחה (בעל לכנרת ואב לארבעה ילדים). ימי מנוחה של ממש אין לו. בתחילת חודש אוקטובר הוא נמצא בין משחקי גביע ווינר, שבו זכתה מכבי בתואר הראשון של עונת הכדורסל, להכנות קדחתניות לקראת משחקי ליגת ווינר והיורוליג, כי אם יש מצב כלשהו בו בלאט לא ייתפס, הרי שזהו חוסר מוכנות. תוך כדי הכנה לעוד אימון בו ינסה לחבר קבוצה שמחצית משחקניה חדשים ואינם מכירים זה את זה ואת שיטות העבודה של מאמנם, הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל: בין היתר הרוסים הזמינו אותו לגיחה בת 48 שעות לקראת עתידו בנבחרת.
את הקיץ הלא פשוט שעבר על מכבי ת"א, שכלל בין היתר את סאגת יוגב אוחיון שעזב וחזר בטלנובלה מרשימה, מאבק כספי מול הקבוצות העשירות ביבשת על החתמת שחקנים והחתמת פופס מנסה בונסו ושחרורו, הוא כבר שכח. "אני תמיד מביט קדימה", אומר בלאט, "במקצוע הזה אין לך זמן להיתקע בהווה, בטח שלא להביט לעבר".
הכוכב האמיתי של מכבי
בלאט הוא לא סתם מאמן כדורסל אלא אישיות מורכבת ומרתקת. מדובר בפילוסוף ובעל השקפת עולם ודרך שאינה מוכרת במחוזותינו, הרבה בגלל החינוך האמריקני היסודי שינק במסצ'וסטס, שם נולד, ובאוניברסיטת פרינסטון.
רק לפני עשור סיים קדנציה ראשונה כמאמן ראשי במכבי בצורה לא פשוטה. הקהל שרק בוז, ההנהלה ביקרה והשיטה לא הייתה ברורה. אז היה נדמה שהאופי האמריקני שלו דווקא עומד בדרכו. מאז ירד באצילות לעמדת עוזרו של פיני גרשון וזכה עם הקבוצה פעמיים ביורוליג נחל הצלחות רבות ברחבי אירופה, ולפני שנתיים חזר למועדון הצהוב והביא שינוי של ממש - החייאת תדמיתו המתרסקת של המועדון והחזרת הרומנטיקה שאבדה בדרך.
מנגד, גם הוא יודע שבעולם הכדורסל אין רגע דל ואי אפשר לנוח לרגע על זרי הדפנה. "יש הרבה שוני בין מכבי הנוכחית לזו של העונה שעברה", הוא מספר, "בכל תחילת עונה זו קבוצה שונה אבל אני חושב שהפעם יותר מתמיד. הסגל נראה אחרת לחלוטין - נאלצנו לשנותו באופן מהותי. אני חושב שאנחנו עושים עבודה טובה כמערכת וגם כקבוצה ורוצים שחקנים טובים, מקדמים אותם והקבוצה מצליחה. הנגזרת היא שיש חשיפה אדירה לשחקנים ובעקבות ההצלחה שלנו מתעניינים בהם, לפעמים בגלל יכולת ולפעמים בגלל ההיצע והביקוש בשוק. אנחנו רגילים לזה, מתכוננים כל קיץ בהתאם וממשיכים הלאה".
בשנתיים האחרונות הפך בלאט לכוכב האמתי של מכבי, אנטיתזה לאופיו הביישני מעט ולאוסף בעלי האגו שהוא מחבר. בדיוק כמו בצילום הקבוצתי השנתי בו ישב בשורה הראשונה במקום הכי אמצעי, כראוי למנהיג הלהקה מנוקיה. הדבר היחיד שחסר לבלאט בארון הגביעים העמוס הוא גביע יורוליג על שמו. כמאמן ראשי.
- זה משהו שמטריד אותך?
"אם אתה אדם תחרותי או עומד בראש קבוצה תחרותית אתה תמיד חושב ומוטרד ממה שאין, ממשהו שאתה שואף אליו ועדיין לא השגת, אבל יש הרבה הצלחות ויש הרבה סוגים של הצלחה. הקבוצה שלנו בשנים האחרונות הצליחה לשנות את פניה, הביאה המון כדורסל טוב לאוהדים ועמדה בהרבה מטרות. נכון שבשנים האחרונות לא זכינו ביורוליג, אבל היינו מאוד קרובים ואנחנו תמיד קרובים. יש אולי חוסר אם מביטים על השורה התחתונה, אבל הייתי חלק חשוב מאוד בקבוצות של מכבי שזכו ביורוליג, ואני יודע שהייתי בורג מרכזי במערכת ולכן אני לא מרגיש שחסר לי משהו. לא מעניין אותי מה אחרים חושבים - מה שאתה משיג זה הדבר העיקרי ואי אפשר לקחת את זה ממך.
"היו לי עונות עם קבוצות שבסוף לא לקחנו תואר, אך אלו היו עונות מוצלחות ומיוחדות ואני לא מרגיש פחות סיפוק מאשר בעונות עם תארים. הסיבה היא שאני יודע מה עומד מאחורי זה - איזו התקדמות, איזו למידה וכמה עבודה נעשתה כדי לבנות קבוצה ולקדם אותה. אגב, כך אני מרגיש כלפי העונה שרק נפתחה, כי לבוא ולהגיד שנהיה בפיינל פור או אלופי אירופה זה לא אחראי. אנחנו עוד לא שם, אבל יש עם מי לעבוד ויש לנו אפשרות להפוך לקבוצה מצוינת. זה ייקח המון זמן ועבודה אבל בשביל זה אנחנו פה".
עונה פיננסית באירופה
עונת 2012/13 תהיה עונת מבחן לא פשוטה לכדורסל האירופי, שינסה לשרוד תחת המשבר הכלכלי החריף בגוש האירו. מרבית הקבוצות הבכירות באירופה קיצצו משמעותית בתקציבן, אצל חלקן ספונסרים משמעותיים קרסו והפסיקו תמיכתם, ועבור מכבי אלו חדשות מעורבות.
- מצד אחד, היציבות הניהולית מראה שהדרך נכונה, וחלק מהיריבות הקשות ירדו ברמתן. מנגד, הקבוצות העשירות יותר משליכות יהבן על אותם שחקני רכש שהצהובים ניסו להביא.
"מה יהיו ההשלכות? זו שאלה מצוינת", אומר בלאט. "לדעתי זאת עוד הצלחה של מכבי שנמנעה מכניסה למשבר הזה. אתה רואה שהאוהדים שלנו ממלאים את ההיכל כי הם מעריכים את העבודה של הקבוצה והמערכת. מערך השיווק של מכבי הוא בין הטובים ביותר שיש בעולם לקבוצה מקצוענית. האנשים אוהדים, עוקבים ומגיעים, ואנחנו נפגעים קצת פחות. יש לנו הנהלה חכמה וטובה וקבוצה סולידית בלי בעיות כלכליות. המבט הוא קדימה כי ללא חזון לעתיד אי אפשר, בטח כשאתה מתמודד בצורה שקולה ואחראית. יש מקומות שנפגעו קשה, וזה מעניין שפתאום אתה רואה מדינות שלא היו מהאריות של הכדורסל האירופי שמפלסות דרכן למעלה מכורח הנסיבות. כיום רוסיה וטורקיה, שתי מדינות שכלכלית נפגעו הרבה פחות מהיתר כי הן אינן שייכות ישירות לגוש היורו, מובילות בתקציבי ענק. אירופה השתנתה מקצה לקצה בזמן קצר מאוד, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה ספורטיבית".
- פגיעת המשבר הכלכלי במכבי באמת מינימליסטית? איזו השפעה אתה כן מרגיש על המועדון?
"מכבי השתוללו כספית בעבר אבל לא בשנים האחרונות, והעובדה שנהגנו כך עוד קודם למשבר סייעה לנו. לפני כמה שנים מכבי הביאה את קרלוס ארויו מה-NBA ב-2 מיליון דולר אז אי אפשר לומר שלא השתוללו. מנגד, בשורה התחתונה הבינו שזה לא השתלם בכלל. היו דברים נוספים מהסוג הזה אבל גם פאו וגם אולימפיאקוס, ההשתוללות שלהן באה מכיוון של בעלים עשירים יחידים שהחליטו לעשות את זה. זה לא היה ביזנס עבורם כמו שאצלנו בקבוצה הבעלים הם גם אנשי עסקים שחושבים באופן אחראי על הצלחת הקבוצה והצלחתם שלהם. אף אחד לא מנסה פה להתעשר מהכדורסל אבל רוצים לנהוג באחריות ולהתנהל בצורה טובה. יהיה מעניין לראות מה קורה ליווניות כשפתאום יש אחרות שמשתוללות והתקציבים של פאו אולימפיאקוס נמוכים מאוד יחסית. הן עדיין השקיעו הרבה כסף אבל פחות ממה שהורגלנו, וזו לדעתי החלטה נכונה למרות שהיא נובעת מהמצב הפיננסי ביוון".
מתגעגע, אבל לא מתחרט
כמעט מדי יום מדבר בלאט עם עיתונאים. בניגוד להרבה מאמנים ישראלים שבעת צרה או הפסד נמנעים מלענות על השאלות הקשות, הוא תמיד מתייצב מול המיקרופונים. זהו גם הבדל התפישה של הספורט בין הארץ לארה"ב.
בחודשים האחרונים פלירטט בלאט עם הרעיון לחזור לארצו של הדוד סם ולהתמנות לתפקיד בקבוצת NBA, חלום של כל מאמן, אותו הגשים לזמן קצר מאוד אשתקד אטורה מסינה האגדי שהפך ליועץ בלוס אנג'לס לייקרס אך שב לאחר זמן לא רב לאירופה. לאמריקה בלאט תמיד מתגעגע, כי זה הבית שהיה, המקור שמעלה בו חיוך ונוסטלגיה. להיטמע שוב כאמריקני קצת פחות, בטח אחרי שהפך לישראלי לכל דבר.
"ארה"ב, ניו יורק, אלו דברים שהם חלק ממני. סבתא שלי הייתה גרה ברחוב 68 במנהטן ויש לי זיכרונות נפלאים משם. יש געגועים עד היום, אבל אתה לא יכול שלא להרגיש כך. אתה יודע, יש פעמים שאני מוצא את עצמי פתאום באירופה, הולך ברחוב באיזו עיר ואני מריח את הסתיו בדיוק כפי שהרחתי בארה"ב, או שאני מרגיש פתאום איזה גשם נעים וחמים בקיץ ואין לנו את זה פה. אני לא מתלונן, להפך, אבל יש הרבה דברים שלא קל לי איתם, לדוגמה זה שאני לא רואה את שני החברים הכי טובים שלי מהילדות ועד היום. זו ההקרבה שיש בחיים לפעמים, כשאתה לוקח מסלול אחר שאינו מסלול רגיל של אדם ממוצע. אתה מוצא דברים שאתה אוהב, גדל ומתפתח, ולפעמים אתה משאיר דברים אחרים מאחור. אני בכלל חושב שלהתגעגע זו חובה".
כשהוא מדבר על ה-NBA קולו נשמע אחרת, נטול סנטימנטים: "אני לא כל כך חושב על המעבר לשם. במובן כלשהו זה יכול להיות סוג של מחשבה לעתיד או רעיון אבל כרגע אני לא מתעסק עם זה. מסינה זה מקרה מאוד מיוחד שמלמד הרבה כי מדובר במאמן בכיר מאוד שנסע לארה"ב ומהר מאוד גם חזר. הוא לא מצא את מקומו בהיררכיה של המועדון ומבחינת הרגשה וסיפוק של התפקיד, והמעמד שלו ירד המון שם. לכן הוא עשה פניית פרסה מהירה מאוד. המון דברים בחיים זה טיימינג, ושאלה של היכן אתה נופל ואיפה אתה מוצא את עצמך. אם אתה בן 30 ויכול להיכנס לתפקיד כלשהו ב-NBA ולגדול לאט לאט עם המערכת ויש לך זמן ואפשרות כלכלית ומשפחתית, וגם השקפה על אימון ורצון - אז זה דבר אחר. אם אתה במקום אחר בחיים, היית ברמות הגבוהות ביותר, אימנת, הובלת וזכית בתארים, אז לא בטוח שהמצב אופטימלי.
"זו גם הדילמה שלי, כי לא אלבש על עצמי חליפת NBA כדי לומר שאני שם. אני לא ממהר ללכת כרגע למקום שמשנה כליל את אורח החיים. זו ההחלטה הכי גדולה שיש, גם מקצועית וגם בנוגע לחשבון הנפש האישי שלי, איך אני רואה את עצמי ומרגיש עם עצמי. ספק רב אם יתנו לי עכשיו לאמן קבוצה שם. ללכת להיות עוזר שלישי או רביעי, לפתח שחקנים או לעבוד כיועץ לא עושה לי את זה. אני מאוד אוהב את המקום בו אני עובד ואת המקום בו אני חי".
- אתה עוקב אחרי המרוץ לנשיאות בין אובמה לרומני?
"בהחלט. זה מעניין אותי כאמריקני וזה מעניין כישראלי. אני כמו רוב הישראלים, עוד מאז ימי ביל קלינטון, מתגעגע לכל הנשיאים שהיו בעדנו. הדעה שלי די ברורה ופטריוטית. לפעמים שואלים אותי מה ההבדלים בינינו לבינם, והתשובה היא שהאמריקנים יודעים לעשות דברים באופן יותר מתורבת מאתנו, אבל אפשר לפרש זאת לכאן או לכאן. בזמנו תפסו את ניקסון מדבר בקלטות סודיות ושמעו אותו מקלל את האמא של כולם מאחורי דלתיים סגורות. כשמצאו את הקלטות האנשים שם לא האמינו לצורה בה דיבר. כולם מדברים כך גם שם, רק לא בפומבי. פה אתה יורד לכביש ומיד אומר 'כוס אמק' ואיש לא מרים גבה. זו המציאות. לפעמים זה גם נחמד".
חלק מההיסטוריה
הצלחות השנים האחרונות הפכו את בלאט לאוטוריטה והקנו לו מעמד של סלבריטי. בכל שדה תעופה באירופה מזהים אותו. אפילו ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, אמר לאחר זכיית הנבחרת בארד בלונדון כי בלאט הוא חלק מהעם הרוסי ושהמדליה הזאת מגיעה לו יותר מלכל אחד אחר.
"עדיין לא שמו לי את המדליה על הצוואר בפועל", מגלה בלאט. "הצוות המקצועי לא קיבל לצערי מדליה כי באולימפיאדה זה לא נהוג, אבל באיגוד הרוסי יעניקו לנו בקרוב. האמת? זה לא מה שחשוב לי כמו ההישג עצמו. זה היה מדהים, עשינו היסטוריה. בשבילי באופן אישי, עם הסיפור שלי כמאמן הנבחרת הזר הראשון בנבחרת רוסיה, אני חלק מהיסטוריה פלוס. זה משהו שאי אפשר להעלים ולמחוק, אפילו סטאלין לא היה מצליח לגנוז דבר כזה. אני לנצח שם כחלק ממשהו היסטורי וזה עושה טוב ומרגש אותי מאוד. עבדתי ברוסיה שבע שנים וכבר זכינו באליפות אירופה, אבל הפידבקים הפעם היו מדהימים. אמרו לנו ששינינו את פני הכדורסל הרוסי ואת הנבחרת מקצה לקצה ושבגלל הדברים האלו הרבה מאוד אנשים החלו לאהוב כדורסל. שידרו שלושה משחקים שלנו מלונדון בערוץ המרכזי ברוסיה עם צפייה של 150 מיליון איש, אז כנראה שעשינו משהו טוב".
- איך משמרים את הרעב כשאתה בטופ לאורך זמן רב כל כך?
"אתה חייב לאהוב את זה. אם אוהבים אז אין מגבלה. אתה נהנה, אתה מקבל מחמאות על העבודה שלך וחייב ליהנות מהדרך ומהעשייה. זו סיבה טובה לקום כל בוקר".
האיום האיראני וכדורסל
אם יש משהו שקצת חסר לבלאט זהו יותר זמן איכות עם המשפחה. הנסיעות התכופות לחו"ל והלו"ז הכמעט בלתי אפשרי כל השנה מקשים עליו, אבל הניסיון רב השנים העניק לו את הכלים להתמודד. השנה עלה לכותרות בנו תמיר, הנחשב לאחד הכדורסלנים הצעירים המוכשרים בארץ (שחקן נבחרת הקדטים והאקדמיה בווינגייט, א.ג), לאחר שרשם טריפל דאבל נדיר במשחק נערים.
"אני שמח שתמיר נמצא במערכות טובות", אומר האב הגאה, "אני עובד איתו מתי שאני יכול. נכון שזה לא מספיק ולא כמו שהייתי רוצה, אבל אני לא מתערב ולא מפריע כי זה לא הסגנון שלי ולא הסגנון שלו. תמיר הוא שחקן בזכות עצמו. הוא דומה לי במעט דברים כשהייתי שחקן אבל הוא יותר כישרוני ממני.
"הרבה זמן פנוי אין לי, ובמעט הזמן שיש לי אני אוהב להיות בבית עם המשפחה וליהנות מהם. זה הדבר הכי חשוב לי, כי אין הרבה הזדמנויות כאלה. כשאני איתם אני נרגע. אני אוהב לעשות ספורט מתי שאני יכול, ובעיקר אוהב לשמוע מוזיקה שחורה וישראלית. יותר מזה? אין צורך, יש לי מספיק ריגושים בחיים. אני שומע המון שלמה ארצי וגידי גוב, וגם את ריקי גל. בנסיעות אני מקשיב הרבה פעמים לפרויקט של עידן רייכל כי הילדים שמים את הדיסקים ברכב. אני גם מאוד נהנה לשמוע את אלה, הבת שלי, ששרה מאוד יפה. מרגש אותי לשמוע אותה. היא רק בת 14 אבל הקול שלה נפלא".
- בדיוק לפני שנה אמרת שהיי פיק אנד רול דיפנס זו הבעיה השלישית הכי גדולה בעולם ובמקום השני נמצא האיום הגרעיני.
"וזה עדיין נכון. האיום הגרעיני עוד כאן ולהיי פיק אנד רול דיפנס המציאו הרבה פתרונות, אבל אף אחד לא עבד יותר מפעם אחת. תאמין לי, אני עדיין מחפש לזה פתרונות".
כתבות
ני"ע
