לפני שנים אחדות הוחלט במשרד הספורט בישראל, בהנהגתה של השרה לימור לבנת, כי תקצוב איגודי הספורט יעודד שיתוף נשים בהנהלות האיגודים. נקבע כי איגודים שלא יעמדו בתנאי המינימום לשיתוף נשים - תקצובם ייפגע. לאיגוד הספורט איפשרו שני תנאים כדי לעמוד ב"יעד הנשים" - או ששיעור הנשים בהנהלה יהיה לפחות כמו שיעור הספורטאיות הפעילות באיגוד (כלומר אם 15% מהפעילות בענף הן נשים, זה יהיה שיעור ייצוגן בהנהלה), או ייצוג של 30% מהנהלת האיגוד - הנמוך מבין השניים.
ישראל קבעה לכאורה רף גבוה מזה הנהוג בעולם. אלא שהשיעור הנמוך של נשים ספורטאיות, גרם לכך שבשורה התחתונה גם אצלנו שיעור הנשים בהנהלות האיגודים נותר מינורי. הדוגמה האחרונה נרקמה לנגד עיננו ממש השבוע: עד שמונתה מנכ"לית לליגת העל לנשים בכדורסל (גילי שם טוב), הענף הפופולרי בקרב הנשים בישראל, היא החזיקה בתפקיד פחות מחודשיים. סביר להניח שתפנה את מקומה לעסקן ספורט שמיטיב לשחות בביצת העסקונה הגברית.
נייר עמדה שפרסם מרכז אדוה השבוע, מציג כמותית את הנתונים הבעייתיים של ספורט הנשים בישראל: מתוך 81,679 ספורטאים פעילים תחרותית בישראל (כאלו שזכאים לתקצוב) רק 15,518 הן נשים. במלים אחרות, רק 19% מכלל הספורטאים הפעילים תחרותית בישראל הן נשים. בענפי הספורט הקבוצתיים שיעור הנשים בישראל צונח ל-12% בלבד. גם מחוץ למגרש המצב לא טוב בהרבה: שיעור המאמנות בישראל עומד על פחות מ-8%, כאשר בעיתונות הכתובה הסיקור של ספורט נשים מהווה 5% בלבד.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
