מיבנה עד עזה - להשיב עטרה ליהדות המזרחית

"בא לקלל ונמצא מברך" זה הסיכום התמציתי של חז"ל לשליחות של בלעם נביא השקר. בחסכנות שאינה סבירה לזמננו, הם הסתפקו ב-4 מילים כדי להתמקד בעיקר ולהתעלם מהטפל, כמו דו השיח ההזוי של המקלל המקצועי עם אתונו הסבלנית. נזכרתי במילות החוכמה האלה כאשר שמעתי את מעלת כבוד בורותו, שר הפילוסופיה המעשית והקומבינה הפוליטית, אלי ישי מביע משאלה להחזיר את עזה לימי הביניים.

מאחר ומוריו ורבותיו של חבר טריומווירט ש"ס חסכו ממנו את בזבוז הזמן הכרוך בלימודי "מקצועות הליבה", חשבתי שכדאי להסביר לו שימי הביניים היו עידן הזהב של האסלאם, מבוכרה ועד קורדובה, כך שזו אינה קללה מנקודת השקפה עזייתית. יתר על כן, זו גם תקופת שיא הפריחה של יהדות ספרד, שהשר אלי ישי מגלם בעיקר את התוצאות העצובות של קריסתה.

מועצת חכמי ספרד

לפני שאלי ישי שולח את עזה לימי הביניים, עדיף שהוא יבדוק איך אפשר לנתב את ש"ס לאותו עידן זהב. אני מבטיח לו את קולי בבחירות ביום שבראש הפירמידה האידיאולוגית של ש"ס יעמוד הרמב"ם - ולא הרב עובדיה - ולצידו מועצת חכמים הכוללת את ממשיכי דרכם של איבן עזרא, יהודה הלוי והרמב"ן. אני פחות מתרשם מנבחרת בוגרי הישיבות הליטאיות ובתי הכלא האזרחיים, שעושה ככל יכולתה להחזיר את קהילת הספרדים-מסורתיים לעולם העתיק ממש, ימי עזרא הכהן.

להזכירכם, עזרא, הרב הראשי של יהודי בבל, מגיע לירושלים החילונית בדחף משולב של ציונות ואורתודוקסיה. בעזרת נחמיה, הפוליטיקאי המוכשר שקיבל מנדט מארתחששתא הראשון מלך פרס להקים בארץ ישראל מערכת שלטונית יציבה שתחזק את האגף המערבי של האימפריה, עזרא הכהן מנסה להשליט משטר דתי-פונדמנטליסטי על מעט היהודים עולי בבל, המבודדים ב"כיס ירושלים". זו הייתה קהילה חלשה מבחינת משאבים כלכליים ועוצמה פוליטית, חסרת מנהיגות ולא קפדנית במיוחד בענייני דת. מהיותה רחוקה ממרכזי התרבות של היהודים אחרי חורבן הבית הראשון, מצרים ובבל, היא לא הייתה חסינה מהשפעות העמים בסביבתה הקרובה ובמיוחד השומרונים (צאצאי הממלכה הישראלית הצפונית שלא גלו עם שאר "עשרת השבטים").

התנ"ך מתאר את הצלחת מבצע "החזרה בתשובה" שהשניים הובילו, אבל לא ממשיך לספר מה קרה אחריהם. זה "חור שחור" בהיסטוריה של תולדות עם ישראל בארצו, שאפשר ללמוד עליו רק מהמאורעות שהתרחשו יותר מ-200 שנה מאוחר יותר, בעקבות הניצחון של אלכסנדר מוקדון על הפרסים והפיכת ארץ ישראל למחוז ספר של הממלכה היוונית-סלאוקית.

התחלת הקיטוב הדתי

מתברר שהמהפכה הדתית של עזרא הובילה לקיטוב עמוק בעם, די דומה לזה שמתרחש בימינו בין "חרדים" ל"חופשים". ההיסטוריה שנכתבה בשנים אלה לא נכללה בתנ"ך ולכן לא ברורים פרטי התהליך וגם במקורות הכתובים שמחוץ לתנ"ך (הספרים החיצוניים) אין תיעוד מוסמך לקונפליקט במהלכו התפתח השסע. אך ידוע, שכאשר הגיעה לארץ ישראל התרבות ההלנית עם צבא אלכסנדר ויורשיו, חלק משמעותי מהעם - ועוד יותר מכך מרבית ההנהגה שלו - "ערקו" מהפונדמנטליזם נוסח עזרא לזרועות הליברליזם היווני. "גזירות הדת" שיצאו מחצר המלך אנטיוכוס כ-160 שנה מאוחר יותר כבר נחקקו בהשראה של פוליטיקאים יהודים ממפלגת "המתייוונים". כפי שקרה פעמים רבות בהיסטוריה היהודית, "הקוסמופוליטים" רצו שהשלטון האימפריאלי באנטיוכיה יעזור להם לדכא את המתחרים הפונדמנטליסטיים על מנעמי השלטון בירושלים.

לא פלא, על כן, שהאינתיפאדה החשמונאית יצאה ממודיעין, לא ירושלים, ובראשה עמדה משפחה שנושלה מהזכות "לגזור קופונים" בחצר בית המקדש. סיפור חנוכה ידוע לכולם, בעיקר מההיסטוריה הרשמית של ספר מכבים, שללא ספק משתדל להאדיר את מעללי המשפחה המלכותית. (זו גם הסיבה מדוע חכמי "הכנסת הגדולה" סרבו להכליל אותו בתנ"ך.) אך אין לנו מקור ראשוני אחר ללימוד המאורעות בשנים האלה - כפי שגם יוספוס פלוויוס נאלץ להודות. עם זאת, אפשר בהחלט לקרוא בין השורות ולהסיק כמה תובנות שלא כלולות בנרטיב חנוכה הנלמד בגני הילדים ובתי הספר היסודיים:

מרד החשמונאים הצליח בעיקר הודות לכך שאנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) אותגר על ידי הכוח העולה במערב, רומא. לאחר הניצחון המוחץ ב-Zama על חניבעל, הרומאים הרגישו שאיטליה קטנה עליהם. גנרלים שאפתניים יצאו להרחיב את מוטת השליטה של הרפובליקה ואחד מהם (לוקיוס קורנליאוס סקיפיו) פנה מזרחה, דרך הבלקן לאסיה הקטנה. בקרב מגנסיה שנערך בשנת 190 מול הצבא הסלאוקי (כנראה בפיקוד חניבעל הזקן, שחיפש מקלט בחצר אנטיוכוס השלישי, "הגדול") נשברה עוצמת האימפריה היוונית המזרחית.

לאחר תקופה של 23 שנות שחיקה בהן הסלאוקים התמקדו בהגנה על האגף האסיאתי שלהם מפני הפרתים תוך התקפלות במערב מול הכוח העולה של הרומאים, נפתחה הזדמנות ליהודים להשתחרר מעול המלך הצעיר - שנזקק לכספי המקדש כדי לממן את מלחמותיו האינסופיות ולא זכר ליהודים את חסד התייצבותם לצידו במאבקו מול האמפריה התלמית.

בקרבות שהתחוללו בפיקוד האחים לבית חשמונאי ניצחו היהודים כל עוד הם נצמדו לטקטיקות לא קונבנציונליות ומלחמת גרילה - וכול עוד הכוח היווני שעמד מולם היה "חטיבה מרחבית" ולא דוויזיות עילית של חי"ר כבד, ה"הופליטים". בשלבים מאוחרים יותר, כאשר המרד קיבל אופי של מלחמה מקובלת בין צבאות סדירים, היהודים ניגפו בדרך כלל. היוונים נטשו את ארץ יהודה רק משום שהיא דרשה השקעה צבאית מוגזמת יחסית לחשיבות הדועכת של החזית הדרומית (מול האימפריה התלמית במצרים) בסדר היום הסלאוקי.

בני מתתיהו הסתפקו באוטונומיה דתית תחת חסות המלך הסלאוקי. רק כאשר יוחנן הורקנוס חש שהאחיזה של היוונים התרופפה מספיק, עקב המלחמות הבלתי פוסקות עם הפרתים במזרח האימפריה, הוא הכריז על עצמאות מדינית והכתיר עצמו למלך. המהלך הזה, שיצר זיקה בין השלטון המדיני לסמכות הדתית, התקבל ברגשות מעורבים בעם. המתייוונים, שעבורם הזיקה הזאת נתפסה כמובנת מאליה, התארגנו מחדש תחת הדגל של "צדוקים". כהני ירושלים, המרוויחים הגדולים מכך שעל כס המלוכה יושב אחד משלהם, כהן בן כהן, נמנו רובם ככולם על הקבוצה הזאת.

אבל העם העדיף את הסמכות המוסרית של "הפרושים", רבנים ללא ייחוס כהונה או אצולה, שחיו בצניעות בקרב קהילותיהם והאמינו כי יש צורך "ללטש" את המסורת הכתובה ("תורת משה") כדי להתאימה לחיים האמיתיים ולקשיי היומיום של המוני העם. הם פיתחו את "התורה שבעל פה" כרפורמה מקפת של "התורה שבכתב" - וזו הפכה ליסוד האמיתי של היהדות כפי שאנו מכירים אותה.

בית המלוכה החשמונאי התנתק די מהר מהאזיקים הדתים שהכוהנים ניסו לכבול בהם את חופש הפעולה המדיני של השלטון המרכזי וסופו שנבלע בקרב המשפחה האדומית שנתמכה על ידי הרומאים. הורדוס, הגר לכאורה, כבר לא התייחס ליהדות כהגדרה ללגיטימיות השלטון. בנקודה זו נסדקה סופית המחויבות של המפלגה הפרושית לממלכה החילונית שמרכזה בירושלים והחל תהליך חסר תקדים של "הפרדת הדת מהמדינה". כ-70 שנה מאוחר יותר עזב רבן יוחנן בן-זכאי את ירושלים בייאוש, תוך וויתור על בית המקדש ועל התקווה לחדש את הרצף ההיסטורי למלכות בית דוד.

יוחנן בן-זכאי ועמיתיו הרבנים חוללו את הרפורמה המהותית ביותר בתולדות היהדות - למעשה "וירטואליזציה" של כל המצוות והפולחנים הקשורים במקום ספציפי או שמוגבלים לבעלי תפקידים העוברים בירושה. תהליך "הרפורמציה השקטה" נמשך למעלה מאלף שנה (לפחות עד ימי ר' גרשום "מאור הגולה") והוא נעצר רק כאשר הפזורה "האשכנזית" במרכז ומזרח אירופה חשה צורך להסתגר בהתגוננות מהסביבה "הגויית", הפרימיטיבית והזדונית שהקיפה אותה.

מסורת הלמדנות "הליטאית" נוצרה במדינות הבלטיות כתוצאה ממגע עם תופעת ה"נאורות" (Enlightment), שהתפשטה במאה ה-18 בפרוסיה המזרחית. רבי אליהו, "הגאון מוילנה", עצמו עסק לא מעט ברכישת ידע כללי, בעיקר לימוד חוכמת הפילוסופים היוונים ומתמטיקה קדומה. תלמידיו, לעומת זאת, התמקדו בקטע של "עקירת הרים וטחינתם זה בזה" בלי לצאת מהמסגרת היהודית - תלמוד, פרשנים ראשונים ואחרונים, פוסקים ובעלי מוסר.

הדיסוננס הקוגניטיבי, בין הידיעה שהמדע המודרני ותרבות הגויים מבטאים קדמה ביחס ללימודי המסורת ולדבקות הקנאית בכל מנהג שהתקבע באורח החיים היהודי, לבין ההסתגרות בבית המדרש והקמת חומות בידוד עבות וגבוהות יותר סביבו, הועצם על ידי הניכור הגובר בין האליטה של "תלמידי חכמים" ל"עמך בית ישראל". הרפורמה המודרנית, כמו תנועת החסידות (שתיהן יצאו חוצץ נגד האורתודוקסיה "הפרושית" של הלמדנים), נולדה מהדיסוננס הזה.

בעוד יהדות אשכנז הולכת ומתאבנת מפחד ההשכלה הגויית, היהדות המזרחית למדה לחיות בשלום עם עולמה המשתנה. נכון, האופי שלה נשאר "עממי" ומחבק, פלפלנות נוסח ליטא נחשבה אצלה ללהטוטנות נבובה, וההכרה בסמכות המוסרית של ראשי הקהילה נשענה על גדלות הנפש ועומק ההבנה האנושית שלהם - לא על חריפות הוויכוח ודקדקנות במצווה "קלה כבחמורה". המסורת המזרחית נשברה בעקבות העליה לישראל ואיתה התחושה הבריאה של ביטחון עצמי וגאווה קהילתית.

התוצאה נראית אבסורדית עד כדי פרודיה. אליטה ספרדית חדשה, שרכשה את גינוני ההתנהגות המתנשאים ואת עולם הערכים המאובן של בני "הישיבות הליטאיות", מנסה להשיב "עטרה ליושנה" ואת עזה לימי הביניים! חבר'ה, איבדתם את המצפן בשנים שספגתם את הדעות הקדומות של האשכנזים יחד עם ערכי ישיבות ליטא! להחזיר עטרה ליושנה זה בעיקר להחזיר את יהודי המזרח לתפיסה הנאורה של יהדות ספרד בימי הביניים!

דרושה רפורמה בטרם פורענות

האורתודוקסיה האשכנזית הובילה את היהדות למבוי סתום ואת מדינת ישראל לדילמה חסרת מוצא. השסע בין "חרדים" ל"חופשיים" מתפתח לכיוון של קרע סופי מהסוג שחרץ את גורל העם לפני אלפיים שנה. והקיטוב גדל בזמן שהמחנה המתון של "דתיים-ליברלים" הולך ומתדלדל. מי שרוצה לעצור את התהליך חייב להבין את הצורך להחזיר ליהדות את יכולת קבלת האחר (פלורליזם) יחד עם הכושר להסתגל למציאות חדשה (ריאליזם). "הליטאים" לא מסוגלים להוביל מהלך כזה, כפי שלא יכולים "החסידים" ואפילו לא "הדתיים-לאומיים" שחולמים לבטל את הרפורמות של רבן יוחנן בן זכאי ולבנות מחדש את הממלכתיות היהודית סביב "בית המקדש" ופולחן הקורבנות.

אחת השגיאות ההיסטוריות, שמוסדו מחמת צורך השעה על ידי דוד בן גוריון, היא ההכרה הממשלתית בממסד האורתודוקסי כמייצג בלבדי של היהדות בזמננו. בן גוריון עצמו ניחם על החלטותיו וניסה לתקן את המעוות בהגדרה מחודשת של "מיהו יהודי". אך ניסיון זה הגיע מאוחר מדי ואפילו העיקשות המפורסמת של בן גוריון לא הצליחה לשחרר אותנו מהכבלים האורתודוקסיים, שרק הולכים ומתהדקים ככל שתלמידי הרב קוק הולכים ומקצינים עד שלא ניתן להבחין בינם לבין רבני "אגודת ישראל".

זו יכולה להיות ההזדמנות של רבני הספרדים להוביל רפורמה שאינה מבוססת על פלגנות, שנאה ובוז. יש להם בעלי ברית טבעיים בין האשכנזים - בתנאי, כמובן, שהם לא יסתגרו באוהלה של תורה נוסח ליטא. קהילות "היהדות המתקדמת", רפורמים וקונסרבטיביים, מציעות חלופה סבירה להתאבנות מוחלטת. גם לאשכנזים חילוניים קשה לעכל את הרפורמות האלה, בעיקר משום שבעבר הן הובילו להתבוללות מסיבית והתרחקות מהליבה "הציונית" של היהדות. כיום ההתבוללות כבר לא נמצאת על מפת הדרכים הרפורמית, למרות שהיא ממשיכה להתפשט בכל הקבוצות הלא אורתודוקסיות, ומדינת ישראל החזירה את הציונות למרכז ההוויה היהודית.

הגישה "המקבלת" של יהודי המזרח יכולה להוביל רפורמה חיונית בישראל - בתנאי שהם לא יוותרו על "לימודי הליבה". יותר מכך, הם צריכים להראות איך מצויינות בלימודי הליבה החילונית מביאה למצוינות בהנהגה הרוחנית. והשלב הראשון ברפורמה הזאת צריך להיות החלפת ההנהגה הנוכחית של ש"ס.