ברוח ספורטיבית

בית"ר ירושלים - מכבי תל-אביב, ב' 20:50, ערוץ 1

אני לא בטוח כמה מאוהדי בית"ר ירושלים מכירים את סיפורו של מוטל בן פייסי החזן, אבל ממש כמותו, הם יכולים לטעון "אשריי, יתום אני". כבר יותר מעשור שהקבוצה עוברת מאיש עסקים אחד למשנהו כמו תפוח אדמה לוהט: מגד זאבי ועד ארקדי גאידמק. יותר משגרמה בית"ר נזק לכיסם של בעליה, גרמו הם נזק לאופייה: לא עוד אנדרדוג, לא עוד מפלט לנערים משכונות ירושלים, לא עוד "אבל בהסתדרות". והנה, לעת ירידתה מנכסיה החומריים, הייתה לה עדנה: בלי תקציב, עם קבוצה שמבוססת על נוער מקומי, ובעיקר הגב החם (לפעמים השורף) של אוהדיה שקיבלו במתנה מחדש את בית"ר של שנות ה-70. הערב הם יפגשו את הקבוצה העשירה והחזקה בישראל (רק לתל-אביבים יש דודים עשירים מקנדה), ולמרות ש"על הנייר" הסיכויים של הבית"רים אינם גדולים, הם מרגישים ממש כמו ערב גמר הגביע ההוא, ב-1976, זה ששם אותם על המפה.

עוד מהריסון

"ג'ורג' הריסון" חלק ב', ב' 22:00, "יס דוקו"

אין "ביטל-מניאק" אמיתי שיסלח לעצמו אם הפסיד בטעות אמש את החלק הראשון בפסיפס התיעודי שיצר מרטין סקורסזה על חייו של ג'ורג' הריסון - הרבע השלישי בחשיבותו של הביטלס. הערב עובר מוקד העלילה אל השנים המאוחרות יותר בחייו, השנים ללא הביטלס, ללא פטי (שהתחתנה עם חברו הטוב, אריק קלפטון), עם הרבה השפעות של מוזיקה הודית ולבסוף - גם עם הסרטן שמנע ממנו להפוך לרוקר מזדקן. היתרון הגדול של הדיוקן הזה, הוא שגם מי שלא צפה אמש בחלק הראשון, ימצא את עצמו די מהר בעניינים. אחרי הכול, הסוף כאן ידוע מראש.

הנה ג'וני

"הניצוץ", ב' 23:50, "הוט פריים"

יש מעט מאוד סרטי אימה שצופה נבון יכול לראות וליהנות מהם, וזה אולי הטוב שבכולם. סטנלי קובריק ביים ב-1980 את ג'ק ניקולסון הנפלא (באחד מתפקידיו הגדולים), ואת שלי דובאל האניגמטית כזוג שעוקר למלון מבודד ונטוש, כדי שהבעל, הסופר, יוכל לכתוב קצת בשקט. אלא שהניתוק גורם לבעל להשתגע (יש כאן כמובן משל על יוצרים שמאכלים את עצמם באש היצירה), ובאחת מהסצנות המפורסמות בתולדות הקולנוע, רודף ניקולסון המחורפן אחרי דובאל המבוהלת כשגרזן בידו, ומשהוא מצליח לבקע את הדלת שמאחוריה היא מסתתרת, הוא משרבב את ראשו דרך הפתח ומכריז "הנה ג'וני" (כמו ג'וני קארסון המנוח). גם מקץ 32 שנה, ואין-ספור צפיות, הסרט הזה גורם עדיין לצמרמורות של קור ועונג להתגלגל במורד גבו של הצופה.