מסע ההלוויה ייערך במועד אחר

אחרי המשחק נגד פילדלפיה ביום ראשון, שבו הלייקרס חיברו שני ניצחונות רצופים בפעם הראשונה מאז ה-20 בנובמבר, אפשר להתחיל בנימה אופטימית את הדיון בקבוצה הכי מעניינת העונה ב-NBA. והאופטימיות הזאת נובעת קודם כל, כמו כמעט כל דבר שקורה בלייקרס, מהשחקן הכי מעניין ב-NBA: קובי בראיינט.

***

בראיינט, שנגד פילדלפיה סגר משחק שישי ברציפות עם יותר מ-30 נקודות, משחק כרגע כל כך טוב, שהקהל של הסיקסרס לא הצליח להתאפק ופלט קולקטיבית גניחות תדהמה אחרי חלק מהמהלכים שלו. זה אמנם כבר קרה בקריירה של בראיינט לא מעט, גם במשחקי חוץ, אבל זה מעולם לא קרה בפילדלפיה - העיר שבה הוא הלך לתיכון וששונאת אותו מאז סדרת הגמר ב-2001 נגד הסיקסרס (1-4 ללייקרס), בעיקר כי באיזשהו שלב הוא אמר לאוהד במגרש "We're going to cut your hearts out". שנה אחר כך בראיינט הסכים, בניסיון להתפייס, להופיע על השער של "פילדלפיה מגזין" לבוש בגופיה של אביו, ג'ו "ג'לי בין" בראיינט, ששיחק בסיקסרס. זה היה הגיליון הכי פחות נמכר בהיסטוריה של המגזין.

ההיסטוריה, כלומר איך הוא ייזכר, זה הדבר היחיד שמעניין את בראיינט היום, בגיל 34. בתחילת העונה הוא אמר שיש בו כנראה עוד שנתיים-שלוש של כדורסל. הוא אובססיבי לגבי האליפות השישית, שתשווה אותו (על הנייר) למייקל ג'ורדן, שתקפיץ אותו מעל מג'יק ג'ונסון (חמש אליפויות) בהיררכיה של הלייקרס; הוא אף פעם לא ניסה להסתיר את זה.

הפתיחה הרעה של הלייקרס, שלפני שני הניצחונות בסוף השבוע היו חמישה משחקים מתחת ל-50% (מאזן 14-9, הכי גרוע שלהם מאז עונת 2002/03), הכניסה את בראיינט לכוננות חירום: הוא נאלץ לשחק באינטנסיביות לא שגרתית לשלב כזה של העונה. אצל כל כוכב מזדקן אחר זו היתה סיבה לדאגה עמוקה לקראת ההמשך. אצל בראיינט - וזו אולי גדולתו ההיסטורית האמיתית, ההישרדות המפליאה שלו ברמה הכי גבוהה של המשחק בעונה ה-17 שלו ב-NBA - היחידות שצריכות לדאוג הן היריבות של הלייקרס: כבר הרבה זמן הוא לא נראה כל כך נעול על מטרה.

מה עוד שבקרוב בראיינט יצטרך לעבוד פחות קשה. סטיב נאש, ששבר את הרגל כבר במשחק השני העונה, אמור לחזור בשבועיים הקרובים ולנהל את ההתקפה של המאמן מייק ד'אנטוני, שילוב שעבד נפלא בפיניקס סאנס בין 2004-2008; פאו גאסול, שלא שיחק מאז ה-2 בדצמבר בגלל דלקת בברכיים, אמור לחזור הלילה (בין שלישי לרביעי) נגד שארלוט הורנטס; והעזרה הכי משמעותית תגיע מהסנטר דווייט הווארד, שנמצא בלייקרס ברוחו אבל עדיין לא בגופו.

הווארד, שהוא בימים רגילים השחקן השלישי הכי טוב (אחרי לברון ג'יימס וקווין דוראנט) ב-NBA, שיחק בכל 25 המשחקים של הלייקרס עד עכשיו, אבל עדיין לא באמת קרוב ל-100% בגלל ניתוח בגב שהוא עבר באביב. "אני נראה כאילו שאני בכושר", הווארד אמר לפני שבוע, "אבל אני לא. אני נהיה כל כך עייף מלרוץ. חברים שלי רגילים לראות אותי רץ 40 דקות בלי בעיה". כרגע, בלי סיבולת ובלי הכוח המתפרץ הרגיל שלו, הווארד נותן 18.2 נקודות, 11.9 ריבאונדים ו-2.6 חסימות למשחק. אחרי פגרת האולסטאר (אמצע פברואר) הוא כבר אמור להיות בכושר מלא.

כמובן, גם כשהווארד יהיה בכושר מלא, היכולת שלו להשפיע על הלייקרס תהיה תלויה בשני אנשים. הראשון הוא ד'אנטוני, מאמן התקפה מובהק ששואף לרוץ בכל הזדמנות, לא מאמין בשלשות - אלא בהרבה שלשות (נגד פילדלפיה הלייקרס זרקו 34 כאלה), ומעדיף שהגבוהים שלו ישחקו בחוץ. אחרי ההפסד לניקס ביום חמישי בניו יורק, במשחק שבו הווארד זרק רק 11 פעמים, הוא התלונן שהוא לא מקבל מספיק כדורים בצבע. גם גאסול נכנס למעין עימות עם ד'אנטוני באותו נושא לפני שהוא נפצע. מג'יק ג'ונסון למשל, חושב שד'אנטוני, שהועדף על-פני פיל ג'קסון כשמייק בראון פוטר אחרי חמישה משחקים, הוא המכשול הכי גדול של הלייקרס, כי "השיטה שלו לא מתאימה לקבוצה הזאת. אין לנו רצים, זה פשוט לא אפשרי. אתה חייב לקחת את הכדור פנימה. ככה מנצחים משחקים".

***

האדם השני שהווארד תלוי בו הוא בראיינט. פחות בגלל כמות הזריקות - בראיינט מתון עד עכשיו במונחים שלו, עם 20.6 זריקות למשחק לעומת 23 בעונה הקודמת - ויותר בגלל סגנון המנהיגות המפורסם באי-נעימותו של בראיינט. עד לא מזמן בראיינט נראה ונשמע כמו בראיינט: הוא אמר לתקשורת שגאסול "צריך ללבוש מכנסיים של ילד גדול" ולהפסיק להתבכיין על השיטה של ד'אנטוני, ודאג שכל השחקנים יקראו שאם רמת המאמץ שלהם לא תעלה הוא יבעט "בתחת של כולם בחדר ההלבשה".

אבל בשבוע האחרון בראיינט נשמע פחות לוחמני ויותר תומך, ובמשחק בפילדלפיה הוא נתן, בנוסף להצגה האינדיבידואלית (34 נק' ב-12 מ-21 מהשדה), גם הצגה, בכל מובן של המילה כי מדובר בבראיינט אחרי הכל, של מנהיג מפרגן ולא מלחיץ, שבעיקר סומך על האנשים שלו.

הפעם האחרונה שבראיינט לבש את הפסאדה הזאת היתה בעונת 2009/10. הלייקרס זכו באליפות.